נזר הקודש - מנחות יא

דהמיצוי דעולה"ע נקרא הזאה גם בלשון התנא, - והוא בספרא פ' ויקרא פרי"ח וזה לשון התנא מה חטאה"ע אוחז בראש ובגוף ומזה אף עולה"ע אוחז בראש ובגוף ומזה, - והאי מזה ע"כ היינו מיצוי, דהזאה ליכא בעולה"ע, - והא דבאמת נקט התנא לשון הזאה על מיצוי, נראה דבעולה"ע כיון דליכא הזאה מקודם דהיינו שפיכת הדם בעין על קיר המזבח כמו גבי חטאת, נמצא דעושה בעולה"ע הזאה ומיצוי בבת אחת, דהיינו ששופך הדם בעין עם המיצוי ביחד, לכן קורא אותה התנא בלשון הזאה, - והרמב"ם דנקט שם הכולל הזאה מכל מין דם ע"כ מיצוי עולה"ע בכלל הזאה כיון שזה נקרא גם כן הזאה, משא"כ חמאה"ע שע"כ אין המיצוי בכלל לשון הזאה, כיון שהמיצוי הבא לבסוף לא הוי אלא מיצוי לחודיא כיון שאין כאן דם בעין מפני שכבר הוזה הדם בעין, ולכן אם היתה כוונת הרמב"ם לחייבו לזר על המיצוי חי' כותב להדיא מיצוי בחטאה"ע, וע"כ כמו שכתבנו דדעת הרמב"ם דעל מיצוי דם חטאה"ע אין לחייבו לזר מיתה - וכמוש"נ. יא ובזה נבוא לבאר דברי המאירי בחידושיו ליומא שם אשר לכאורה דבריו מרפסין איגרי, - והוא שכתב וז"ל והוא הדין למזה בחטאת העוף שכתוב בה (ויקרא ה' ט') והזה מדם החטאת על קיר המזבח וכן הממצה והמקטיר בעולת העוף נאמר בה מיצוי והקטרה דכתיב (שם א' ט"ו) והקטיר המזבחה ונמצא דמו ר"ל שאחר הזאה ממצה, ומתוך כך יש לפרש שאם הזה בעולת העוף פטור הואיל ויש אחרי' מיצוי עכ"ל, - ודבריו תמוהין במה שכתב דין הזאה בעולה"ע, - ובאמת אין דין הזאה כלל בעולה"ע אלא מיצוי לחודיא, - וגם מה שכתב דאם עשה הזאה בעולה"ע אינו חייב מטעם דיש אחרי' עבודה והיא המיצוי, - דהלא אין כאן שום ענין לומר כן בעולה"ע, - והנה לכאורה אפשר לומר דכוונה על חטאה"ע, וט"ס יש שם, - ובמקום עולה"ע צריך להיות חטאה"ע, - אבל זה ליתא דהוא מבואר להדיא בברייתא דהמזה בחטאה''ע חייב מיתה, - והמאירי בעצמו כותב כן בהדיא, - וא"כ דברי המאירי צע"ג. - יב ונראה דהביאור בזה כמו שכתבנו דתמיד יש במיצוי עולה"ע גם הזאה, - והיינו כי מפני שלא שפך עדיין הדם דבעין, ממילא נעשה הזאה והמציוי בבת אחת, - ולזה בא רבינו המאירי ללמדנו דאם עשה הזאה בעולה"ע קודם המיצוי דהיינו ששפך הדם דבעין קודם המיצוי, - ומותר לעשות כן כמבואר בתוס' זבחים ס"ו ע"ב ד"ה אלא במיצוי, אין זר חייב על זה מפני שבעולה"ע העיקר הוא המיצוי - והזאה לא נחשבה לעבודה, ואעפ"י שבכל מיצוי עולה"ע ישנו לעבודה זו, אמנם כיון שעבודת המיצוי הבאה באחרונה הוא העיקר, וא"כ ממילא הוי ההזאה בזה עבודה שיש אחרי' עבודה ואין זר חייב עלי' מיתה, - ומזה נשמע שאם עשה זר הזאה בעולה"ע בלא המיצוי עבר על ל"ת וגם יש בזה חיוב מלקות, אבל חיוב מיתה אין כאן, - ולדעתי נראה שזהו הכוונה האמיתית בדברי המאירי, -וכמוש"נ יג ובמה שכתבנו יש מקום לומר לקיים גירסא בגמ' חולין כ"ב כמשפט ביום, מביום צותו נפקא סד"א ה"מ חטאת העוף אבל עולה"ע אימה לא קמ"ל, וגירסא זו הובא בשו"ת הרשב"א ס"י רע"ט, והקשה על זה מאי אולמי' דחטאה"ע דתליף, מביום צותו טפי מעולה"ע יעוי"ש, - אמנם לפי מה שביארנו דבכל מיצוי דעולה"ע יש תמיד גם הזאה בהדה, דהיינו דיש הזאה ומיצוי בבת אחת, - ויש מקום לומר דהזאה הנעשית בהדי המיצוי ג"כ בכלל המצוה דמיצוי - וממילא הו"א דבאופן שעשה הזאה בעולה"ע ביום סד"א דזה נחשב שעשה פלגא העבודה ביום, וא"כ יכול לגמור המיצוי גם בלילה - ובזה שוה עולה"ע לחמאה"ע, דכמו שבחטאה"ע חיתה הזאה ביום, כן היתה גם בעולה"ע הזאה ביום, ושפיר הו"א דהמיצוי שפיר דמי גם בלילה. - על זה בא הלימוד דהמיצוי דעלה"ע הוא העיקר, וצריך להיות ביום דוקא. - יד כתב הרמב"ם בפרי"ג מפסוה"מ ה"ה וז"ל והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי הדם עכ"ל, ותמוה הלא בחטאה"ע יש גם הזאה, וא"כ איכא שלשה דברים מליקה והזאה ומיצוי, - וחכם אחד לחדש יצא דבחטאה"ע לא נפסל במחשבה במיצוי מפני שאין בזה מעשה אדם, אלא מאליו מתמצה על היסוד, ומדייק כן מלשון הרמב"ם בפר"ז ממעה"ק ה"ו שכתב שם ושירי הדם מתמצה על היסוד, דמשמע ממילא בלא סחיטה ודחיקה באצבע, וממילא אין זה עבודה חשובה להיות נפסל במחשבה, וע"כ כוונת הרמב"ם דנקט מיצוי הוא בעולה"ע, ובחטאה"ע הוי הזאה ולא מיצוי, עכת"ד - הנה אם כי בסברא הי' מקום לומר כן, - אבל אין זה במשמע דברי הרמב"ם כאשר יבואר, והוא, דאם נפרש כן כוונת הרמב"ם דהיינו דכללא כייל דבעוף נפסל בשני דברים ובעולה"ע נפסל במליקה ובמיצוי, וממילא מובן דבחטאה"ע הוי מליקה והזאה, - דלפי"ז קשה מדוע בחר במיצוי ושבק הזאה, וסמך על המובן מאיליו דבחטאה"ע הוי הזאה ולא מיצוי, - וקשה מדוע לא כתב הזאה והוא בחטאה"ע, וממילא מובן דבעולה"ע הוי מיצוי, - ומדוע מצא מיצוי חן בעיני הרמב"ם יותר, ואדרבה עתה יש מקום לטעות דמיצוי נוהג גם בחטאה"ע, אבל אם הי' כותב הזאה אז אין מקום לטעות דכוונתו גם על עולה"ע, כיון דאין הזאה נוהגת כלל בעולה''ע - ואעפ"י שאם עשה הזאה בעולה"ע אינו נפסל כמו שכתבו התוס' זבחים ס"ו ד"ה ואלא במיצוי, - אבל אין זה מן הדין, ולכן אם היתה כוונת הרמב"ם דבחטאה"ע אין מחשבה פוסלת אלא בהזאה ולא במיצוי בודאי הי' שונה וכותב הזאה כמו שכתבנו, - משא"כ אם אמרינן דמיצוי נוהג גם בחטאה"ע אתי שפיר דנקט הרמב"ם מיצוי משום דנוהג בשניהם, - וע"כ גם כוונת התנא בהמשנה דנקט מיצוי הוא מטעם זה ולמ"ד מיצוי מעכב. טו ועוד דאפילו אם נדחוק בדברי הרמב"ם כן בהלכה זו דכוונתו במיצוי דוקא בעולה"ע, וחטאה"ע הוי הזאה במקום מיצוי, - והיינו מפני שכתב הכא דבשני דברים נפסל, ממילא מובן