נזר הקודש - מנחות י

בזה בהזאה שהיא עבודה שיש אחרי' עבודה, והיא המיצוי, - דליתא משום דהעבודה של הזאה השייך לדם נגמרה לגמרי והמיצוי היא עבודה אחרת לגמרי, מפני שעבודת המיצוי הנעשית בדם המיצוי הוא כמין אחר לגמרי, - וממילא עבודה אחרת היא, - וממילא המה שתי עבודות תמות, - ויש לחייב על שתיהן מיתה לזר העובדן, - וזהו כוונת התוס' שהקשו דליחייב גם על המיצוי, - וגם מבעי' שני' דר' אבין אם נפסל דם חטאה"ע בכ"ש, - והוא בעי' דלא איפשטא, כמבואר ברמב"ם פר"ב מפסוח"מ ה"כ, - והנה אם ניזול שם להכשיר, - נמצא דעבודת הזאה כשרה גם מכ"ש, - ומיצוי בודאי לא שייך באופן זה, - ומדחזינן מר' אבין שיש מקום לומר בהזאה כשרה גם באופן זה ע"י ב"ש, - ע"כ צריך לומר דהזאה אין לה שייכות עם המיצוי, - ומזה מוכח דשתי עבודות נינהו. - ד עוד יש בזה להביא ראי' לזה שכתבנו מדברי התוסי"ש ביומא ד"ה לאתויי שכתבו דלהכי הוי שבע הזאות שבפנים עבודה תמה אעפ"י שאח"כ הוא מזה על הקרנות, - מפני שמאותו דם שהזה אין אחרי' עבודה, דלא דמי להולכה ולקבלה שמאותו דם שקבל ושהוליך יש אחרי' עבודת הזריקה, יעוי"ש הרי מבואר שהעבודה הנעשית בדם הנשאר אינו מגרע בהדם אחר שנעשה בראשונה בו עבודה, - וא"כ ה"נ בדם המיצוי אינו מגרע עבודת הזאה שנעשית בתחילה להיות נקראת עבודה שיש אחרי' עבודה, כיון שהעבודה השניי' נעשית בדם אחר, - וכן משמע כוונתם שם לעיל בד"ה ואימא לכל דבר וכו' שכתבו לפרש כן גם בהא דמיצוי להדיא כמבואר שם, וזה ברור. ה ולהבין שיטת הרמב"ם מדוע לא כתב לחייב זר גם על המיצוי בחטאה"ע דלפי מה שביארנו ע"כ יש שני חיובים על ההזאה ועל המיצוי, - נראת דסבר הרמב"ם דשונה היא הא דמיצוי מהזאה, - והיינו דאעפ"י דשתיהן על המזבח, אבל השינוי מקום הנתינה בתמיצוי שהוא בא על היסוד, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ז ממעה"ק ה"ז וז"ל חטאת"ע כיצד היתה נעשית וכו' ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו, ושירי הדם מתמצים על היסוד שנאמר והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח וכו' יעוי"ש, - הרי מבואר דיש שינוי מקום דהזאה היתה באה על הקיר, - והמיצוי הי' מתמצה על היסוד, - ובזה יובדל המיצוי של החטאה"ע מעולה"ע, דעולה"ע היתה המיצוי על קיר המזבח, במבואר ברמב"ם פר"ו ממעה"ק ה"כ וז"ל וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח וכו' יעוי"ש, - ובזה סבר הרמב"ם לחלק בחטאה"ע בין הזאה למיצוי גם בעצם הכפרה כאשר יבואר. ו והוא דסבר הרמב"ם דשתי עבודות נינהו גם עבודתן, - והיינו דהזאה של החמאה"ע היתה באה לכפרה ממש כדין כל הקרבנות שהכפרה הוא בדם שבא על המזבח, - אבל המיצוי של חמאה"ע היתה נעשית עבור תיקון הקרבן בעצמו, - דהיינו שאמרה תורה עבור תיקון הקרבן שיתמצה דמו אבל אין עיקרו לכפרה רק תיקון הקרבן שכך גזרה תורה שיתמצה דמו, - ואעפ"י שזה מעכב:

- אבל עיכובו לא מצד המזבח אלא מצד עצם הקרבן בא, - ועיכובא לכפרה הוא בגדר תנאי לכפרה אבל אין הכפרה ממש בזה המיצוי, - ודינו כשיריים בכל הקרבנות, ורק יובדל בזה במה שהוא לעיכובא, - אבל הוא בגדר תנאי לחודיא, ומצינו כזה בגמ' זבחים נ"ב שיריים מעכבין א"ב, ופירש"י דר' ישמעאל סבר כפרה הוא דלא מכפרי, אבל עיכובי מעכב - ר"ע דמוסיף וכו' יעוי"ש, - ובספרנו נזר הקודש לזבחים שם ביארנו דהכוונה שמעכבי אף בנאבדו, וחמיר זה מאברים ופדרים, מפני שזהו בהמכפר עצמו, שהוא הדם, נמצא מבואר דיש אופן זה דמעכב אעפ"י שאינו בכפרה, וע"כ דתנאי הוא בכפרה, - וה"ג סבר הרמב"ם בדבר המיצוי שישנו בעיכובא, אעפ"י שאינו בכפרה. ז אמנם יובדל הא דמיצוי בחטאה"ע משיריים של קרבנות, והיינו דהרמב"ם פוסק דשיריים אינם מעכבין כמבואר בה' מעה"ק פרי"ט ה"ד, - אבל מיצוי חטאה"ע מעכב, והוא מטעם דהכא חסר עדיין מעשה בגוף הקרבן, - וזה מעכב, - ועבודה זו דמיצוי מקומה ביסוד המזבח, - אבל בזה יובדל מהזאה, - שהזאה תכליתה הכפרה דהיינו שעל ידי שבא הדם על המזבח מתכפרין הבעלים, אבל המיצוי התכלית הוא המיצוי על מקום זה דהיסוד, ותנאי הכפרה הוא המיצוי הבא במקום הזה. - ח ולפי"ז יש לומר דבר חדש דהמיצוי בחטאח"ע יובדל מהמיצוי דעולה"ע, דהמיצוי דעולה"ע בא בתור הזאה למזבח, והיינו שזהו עצם הכפרה נתינת הדם למזבח, - ומטרת עבודה זו היא הנתינת הדם על המזבח, - אבל לא כן המיצוי דהטאה"ע שעיקרו למטרת מיצוי בא, - ונפק"מ שאין זה עבודת מתנה אלא עבודת סילוק, והרי"ז בהרמת הדשן שעיקרו הוא סילוק מעל המזבח, - ואין זר חייב עלי' מיתה -דוגמא לדברינו מה שכתבו התוסי"ש ביומא כ"ד ד"ה ואימא וכו' בסוה"ד שם וז"ל וא"ת וכו' למה חושבה עבודת סילוק כיון שיש הנחה אחרי' י"ל כי העיקר הוא הסילוק יעוי"ש, - וע"כ גם שם הביאור דהנחה הוא בנדר תנאי, - והכא במיצוי בודאי מוכח שכן הדבר, והשינוי מקום מעיד על זה, כמוש"נ. - ט ובזה אתי שפיר דלא נקט התנא והמוצה בחטאה"ע, - והיינו דהתנא הזה סובר דדוקא על עבודת מתנה חייבה רחמנא, ולא על עבודת סילוק מדלא חשיב הרמת הדשן, ומזה הוי הסוגיא תניא כוותי' דרב, - מטעם זה אין לחייב זר מיתה עבור מיצוי דחטאה"ע נם כן, - והרמב"ם דפסק כרב כפר"ט מביא"מ ה"ה, לכן שפיר השמיט האי דמיצוי בחטאה"ע. י ובזה מבואר דברי הרמב"ם שהשמיט הא דממצה, - והא דלא נקט מיצוי דעולה"ע, דבזה בודאי יש חיוב מיתה לזר העובדה, - נראה