נזר הקודש - מנחות ק

שפיר פסק בתפילין שבלו, והכוונה שבלו האותיות לגמרי, והם בדמיון לגליונות של ספר בלא ספר, ומ"מ איכא בזה איסור הורדה מקדושה. יג ובעיקר הדבר לדינא מבואר דמזוזה בעי שרטוט, וגם מעכב בה השרטוט, וכמוש"נ. יד זכר למזוזה, לכאורה קשה דהנה משמע שעשה כן מדעת חכמים, וגם התנא מייתי כן לומר שכן צריך להיות, ותמוה מדוע איפסקא הלכתא באתרוג דאם לא מצא אתרוג לא יביא רימון, משום דלמא אתי למסרך וחיישינן דתשתכח תורת אתרוג, והכא מדוע לא חיישינן לזה, והנה אפשר לומר דשאני התם דהוי לגמרי מין אחר, - משא"כ הכא דהוי על כל פנים מזוזה. טו אולם נראה דשאני הכא דכיון דתמיד היו מהלכין בדרך, ולא היו באין לחיוב, לכן לא חיישינן לזה דלא לשתכח, דדוקא התם באתרוג דע"כ יהי' מחויב באתרוג לשנה הבאה, ואם יטול רימון בשנה זו יטול רימון גם בשנה הבאה, משא"כ הכא בבית מונבז המלך שלעולם לא יבוא לידי חיוב, - וכנראה שזהו כוונת רש"י שפירש לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע, וע"כ כוונת רש"י לזה שכתבנו, אמנם הרמב"ם השמיט לגמרי הא דבית מונבז המלך מדלא כתב לה בה' תפילין, ואפשר שדעתו שדין זה נדחה מפני סוגיא דסוכה דחיישינן דלא לישתכח האי דינא. - טז דף לג אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה, ופירש"י אפילו בעור אחד פסולה אם כתבה בשני דפין, והתוס' פירשו דהכוונה על שתי חתיכות, אבל חתיכה אחת כשרה בשני דפין, והנה ע"ב כוונת התוס' שתי חתיכות היינו נפרדות, דאם תפרן הלא כבר כתבו התוס' לעיל ל"ב ד"ה דלמא דע"י תפירה נחשב לאחד, וממילא אם כתבו בשני דפין ביריעה אחת כשרה, א"כ ה"ה אם כתבן בשתי חתיכות שתפרן דכשרה מטעם דנחשב לאחד. - יז ובזה תמוה הא דמביאין לבסוף ראי' לדבריהם מהירושלמי דפריך ולמה לא תניניא שהספרים נכתבין בשני עורות, והתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד, והנה קשה דספרים ע"כ בתפורין מיירי, וא"כ מזוזה גם מיירי בתפור, וא"כ הרי"ז נחשב לאחד, ואין הבדל בזה בין עור אחר לשני עורות, וע"כ מיירי בשני דפין, וא"כ מוכח מזה כפירש"י דגם בעוד אחד פסולה על שני דפין. יח לכן נראה דסברי התוס' דמזוזה שאני דלא מהני תפירה, והכא בתפור מיירי, ובזה שפיר מביאין ראי' מירושלמי דספ"ת כשרה בתפורה, ומזוזה פסולה בשני עורות, והיינו אפילו בשתפורין העורות, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה מתפילין ה"א וז"ל כתבה בשני עורות אעפ"י שתפרן פסולה. וכתב מרן שמקור להאי דינא סוגיא זו, ומפרש הרמב"ם כפירוש התוס' יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו. יט אמנם תמוה מובא לשיטת התוס' הא דאיתא לעיל ל"ב דלמא להשלים ומבואר דמהני פרשה מתפילין להשלים למזוזה, והיינו ע"י תפירה כמו"ש שם התוס' והרי אין לך שני עורות גדול מזה, ועכ"פ חזינן מזה דכשר שני עורות בתפירה גם למזוזה, - ודוחק לומר דשאני התם שהיתה הכתיבה בהכשר במקומה בשעת הכתיבה, וצע"ג. כ אמנם במרדכי הל"ק מביא בשם ה"ר אלחנן שמוכיח מירושלמי כפירש"י והיינו דבירושלמי פר"ק דמגילה אמרינן יש בספרים משא"כ בתו"מ שהספרים נכתבים בשני דפין ותו"מ אין נכתבים אלא על דף אחד וכו' ולסוף קאמר דספרים בב' עורות ותו"מ אין נכתבות אלא על עור אחד, ומדחשיב בסוף עור אחד ושני עורות, ובתחילה קתני דפין ש"מ דמעיקרא שני דפין בעור אחד קאמר יעוי"ש, ביאור הדברים דמדלא נחית לחלק בין עור אחד לשני עורות עד לבסוף, מזה מוכח דע"כ הכוונה שני דפין הוא מעור אחד, ורק החילוק דפין ביניהם, וכיון דחזינן דסבר הירושלמי דתו"מ אין נכתבות אלא בדף אחר משמע דבשני דפין פסול אפילו בעור אחד, וזהו כשיטת רש"י, והנה לכאורה יש לעיין איברא דמרישא דהירושלמי כן מוכח, אבל במסקנא הלא מבואר דהקפידא בתו"מ הוא דוקא בשני עורות, וא"כ מניין לנו לומר דבשני דפין ובעור אחד גם כן פסולה, - ואפשר שסבר ה"ר אלחנן דלא פליגי רישא וסיפא בירושלמי שם, ושניהם פסולים בתו"מ היינו דאין לכתוב תו"מ בשני דפין אפילו על עור אחד, אבל לפי"ז ע"כ אין לפרש לפירש"י והמרדכי בהא דלהשלים לעיל בסוגיא ל"ב דמיירי שתפר שתי עורות דלרש"י ע"כ בתו"מ פסולות, ובהכרח לפרש כפירוש השני שם בתוס' דהפירוש להשלים שמוסיף פרשה להשלים שיעור שתהי' ראוי למזוזה, ובשו"ע הכריע כשיטה זו דבשני דפין על עור אחד בשר, וכן דעת רבינו הגר"א ז"ל. אמר ר"נ תלי דשא ברישא, הנה דעת הרמב"ם בפר"ו ממזוזה ה"ה דבתחילה מעמידין הדלתות ואח"כ קובעין את המזוזה, והראב"ד השיג עליו מכח הסוגיא דלא נאמרה דלתות אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים, ומרן הביא מה שכתב רבינו לחכמי לונול יעוי"ש, והרא"ש כתב דהרמב"ם מפרש דזהו הפירוש שאמר ר"נ תלי דשא כרישא היינו שבתחילה יקבעו הדלתות, אבל יש להעיר טובא מהא דאיתא לקמן חתך והניח ואח"כ העמיד וכו' דפסולה משום תעשה ולא מן העשוי, - וקשה הלא בלא"ה יש בזה משום חסרון דלת דהרי אי אפשר לדלת עד שלא העמיד מזוזת הפתח, - ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - . ונראה דאפשר לומר דסבר הרמב"ם דבשביל חסרון דלת לא הוי משום תעשה ולא מן העשוי, מטעם דאין הפסול בגוף הדבר שהמצוה בו, והיינו דעיקר המצוה הוא על הסיפין וזהו המזוזות ביתך ובשעריך, והדלת הוא תנאי להחיוב, וממילא כשקבע מזוזה נם קודם העמדת הדלת אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי, ורק קודם העמדת הסיפים יש בו משום תעשה ולא מן העשוי, - ומצינו כזה שיטת ר"י הלבן הובא בהגהות אשרי פר"ק דסוכה דמחלק בין אם גוף הסוכה בפסול, לבין שהתיקרה גורמת פסול