נזר הקודש - מעילה צט

ו ויש לעיין בהא דקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי עכשיו של הקדש, היאך הדין לענין מעילה, אם יש תורת מעילה בדבר הנקנה באמירה גרידא, ואם נחליט דבאמירה גרידא אכתי לא חייל תורת הקדש לענין מעילה, יהיה מיושב הא דהקשו הראשונים והובא הכא בהה"מ דלמ"ל מעות בקדש כיון דגם באמירה הוי כמסירה, אבל אם אמרינן דליתא תורת מעילה עד שתהיה מסירה ממש, אתי שפיר דאיכא דפק"מ לענין מעילה, אמנם ע"כ מוכח דסברי הראשונים דאיכא תורת מעילה גם באמירה גרידא, והיינו דסברי דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש, וזהו כמו שכתב הר"ן בנדרים ל', יועי"ש. - אמנם נראה שע"כ דעת הרמב"ם דליכא מעילה באמירה לגבוה, והוא מדסבר שיכול הקדש לחזור אם הוזלו הפירות, וא"כ ע"כ מוכח דע"י האמירה לא נכנס עדיין ברשות הקדש, דאל"כ היאך יכול הקדש לחזור כיון דאמירה לגבוה כמסירה ממש, וע"כ דכיון דיכול לחזור, א"כ לא נגמרה ההקדש עדיין

ז ובזה אבוא לביאור דברי הרמב"ם, והיינו שע"כ הבדל יש בין אם קבל הקדש המעות, לבין אם נתן הקדש מעות להדיוט וכאשר יבואר, דהנה עיקר הקנין בהקדש הוא באופן שע"י פעולת הקנין נתחלל ההקדש ויוצא לחולין, ולהכי באופן כשקבל הקדש מעות, היינו הביאור שנתקדשו המעות, זהו קבלת המעות להקדש, היינו הקדושה, וממילא תצא החפץ לחולין, וזהו עצם קנין הקדושה, וממילא תצא החפץ לחולין, וזהו עצם קנין מעות שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו, אמנם באופן שהקדש נותן דמים, ע"כ אין לומר שנעשה המעות חולין, דע"כ אין הקדש יוצא לחולין עד שנתפס חפץ אחר במקומו

ח ביאור הדברים דכל עיקר הא דמעות קונות, היינו דהמוכר המקבל המעות קונה עצם המעות, וממילא כשקונה המעות, ממילא נקנה החפץ לחלוקה, וזה מבואר ברש"י ב"מ מ"ח, והנה בהקדש המקבל מעות, וקנה הקדש המעות, וממילא נקנה החפץ להדיוט ע"י החילול בשביל קנין המעות, אמנם באופן שמקבל הדיוט מעות הקדש, אינו שייך לומר דהדיוט קונה מעות של הקדש, דע"כ אין קנין להדיוט במעות הקדש, ורק באופן שמקנה חפצו להקדש, ועי"ז יקנה חליפיו, וכיון שהקנין מעות הוא שבתחילה קונה המוכר המעות,, ואח"כ מקנה חפצו, וזהו ליתא בהקדש, א"כ כשמקבל המוכר מעות הקדש, הרי הוי המעות ברשות הקדש, ובי גזא דרחמנא, והמוכר הרי הוא כגזבר על המעות, ולא תפס קנין מעות על החפץ, ולא הוי על החפץ אלא בגדר אמירה גרידא, וממילא אם הוזלו הפירות, ממילא ע"כ צריך ליתן פירות להקדש כשער של עכשיו, וממילא אין זה ענין להא דקונה חפץ מן ההקדש, דישנו שם להקנין מעות, ומשא"כ הכא, וכמוש"נ, ובזה יובן היטב דין המשנה דשקלים פר"ד מ"ט מי שקבל עליו לספק סלתותו וכו', משום דלא הוי שם קנין מעות לשיטת הרמב"ם, וכמוש"נ, והדברים ברורים בעזה"י

ע"ד מעילה בהקדש ע"י הוצאה מרשות, שהוא באופן שמכוון לגזול מחבירו באופן שסובר שהוא לחבירו וכמבואר בתוס' בכמה דוכתי

ט והנה תמוהני במשנה דתרומות פר"ו מ"ד הגונב תרומה ולא אכלה משלם תשלומי כפל דמי תרומה וכו', גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וכו', יעוי"ש. מבואר מזה דחיוב הקדש הוא ע"י אכילה, ולא ע"י הוצאה דהגנבה, והיינו מדנקט התנא ואכלה, משמע דאין חיוב רק ע"י אכילה, וקשה מדוע אינו מתחייב עבור הגנבה דהיינו מעילה עבור ההוצאה דהגנבה, והנה לכאורה אפשר לומר דכוונת תנא ואכלה עבור חיוב התרומה הבא ע"י אכילה דוקא, אבל חיוב הקדש ישנו בלא"ה מטעם הנגבה בעצמותה

י אמנם מוכח דע"כ גם לענין הקדש בעינן אכילה דוקא, והוא דאיתא בתוספתא תרומות פר"ז הגונת תרומת הקדש ולא אכלה משלם את הקרן ואינו משלם א החומש וכפל אין בהם וכו' יעוי"ש. ואם אמרינן דיש חיוב מעילה בהוצאה א"כ מדוע אינו משלם חומש עבור המעילה דהוצאה מהקדש, ומוכח דאין בהוצאה דגנבה חיוב מעילה, וכן מוכח גם בסיפא דהתוספתא שם אכלה משלם שני חומשים וקרן אחד וכו' חומש שני מדמי תרומה, יעוי"ש. ואם היה השילום להקדש עבור ההוצאה א"כ נתחייב תיכף בשעת ההוצאה, וא"כ איכא עוד נפק"מ בשילום החומשין, דהיינו בעבור התרומה השילום חולין הוא פירות, וא"כ הוי השיווי, כשעת אכילה, ובעבור הקדש השילום כשעת הגזילה דהיינו שעת הגנבה, וע"כ מוכח דשילום להקדש הוא כשעת אכילה דוקא, וזהו כפשטא דמתניתין, דנקט אכילה גם על עבור חיוב הקדש, א"כ תקשה הכל טעמא מאי מדוע לא יתחייב עבור ההובאה ותיכף יוצא לחולין, וצע"ג

יא ונראה לחדש בזה דכיון דכל עיקר הענין הוצאה הוא מפני השינוי כמבאור בתוס' מעילה י"ט, ומטעם זה בעינן הוצאה מעליא היינו שתהיה ההוצאה לגמרי מרשות זה שיצא ממנו, ומה"ט מחלקין התוס' בקדושין נ"ה בין אם מתכוון לגזול מחבירו, לבין אם מתכוון ליהנות כמבואר שם, והיינו מטעם דבעינן הוצאה מעליא

יב ומטעם זה אני אומר דבעינן גזילה ממש באופן שיצא הדבר לגמרי מרשות הבעלים, אמנם באופן שעדיין נשאר זכות לבעלים בהחפץ, דבאופן זה לא נקרא הוצאה, ואין זה בגדר חיוב הוצאה למעילה, והנה בתרומה ע"כ עדיין נשאר זכות לבעלים שהרי אם יאכל אחד את התרומה משלם קרן וחומש, וא"כ מטעם זה אין זה נקרא הוצאה

יג והנה בסוגיא דב"ק ע"ו דפריך והלא פדיי' מתרתר ופירשו התוס' לשיטת רש"י דמיירי שהיה שוגג על ההקדש עד אחר שאכלה דלפי"ז תקשה הלא יצאת לחולין תיכף בהוצאה מבית בעלים כדין פסוה"מ דאין מעול אחר מועל, ודוחק לומר דהסוגיא פריך למ"ד מעילה י"ט דיש מועל אחר מועל בפסוה"מ

יד ונראה לפי דברי המהרש"ל בכתובות ל"ה והובא בקצוה"ח סי' ל"ח דלר"ל דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין, דגם באופן שחידשה תורה תשלומין כמו בחובל, וכדומה, דאז אם יש חיוב אחר אשר בזה לא חידשה תורה תשלומין דנפטר לר"ל מטעם חייבי מלקות שוגגין, והנה בהא דמעילה חידשה תורה תשלומין כמו"ש הרמב"ם בפר"א ממעילה ה"נ