נזר הקודש - מעילה צח

משום דהמוכר מקנה לבעל המעות ומטעם זה בקונה חפץ במעות של הקדש דהחפץ נקנה לבעל המעות שהוא הקדש, וזהו טעם התוספתא דנתפס המקח להקדש

ב והנה במוציא מעות הקדש המונח תח"י שהוא כגזבר כמבואר בראב"ד פר"ו, אז אינו מועל על קבלת המעות כיון שרשותו רשות הקדש הוא, ובאופן שנוטל מעות הקדש מיד אחר הרי יש כאן מעילה מטעם ההוצאה, ודין זה מבואר לעיל כ' דפריך שם מ"ש הוא ומ"ש אחר, ומשני הכא באבנים המסורות לגזבר עסקינן, ותוכן הדבר כמו שכתבנו

ג ולפי זה תצא חדתא בנוטל מעות הקדש המונח תח"י שדינו כגזבר ולקח חפץ במעות לחודיא בלא משיכה, אין כאן מעילה עדיין, והיינו דכיון שהמקח נתפס להקדש שהוא בעל המעות, וא"כ אין כאן מעילה עדיין, דמה לי הן ומה לי דמיהן, והרי זה בגדר חילול שחילל המעות על החפץ, משא"כ בשמשך החפץ אח"כ מהמוכר, עתה יש מעילה מפני משיכה זו בעצמותה כיון שמושך חפץ הקדש לרשותו, והא דיש מעילה בלוקח מנכרי ונתן לו מעות, היינו דכיון דנקנה החפץ להקונה הרי הוא כאילו משך, ולא שייך לומר כל היכא דאיתא ברשות גבוה איתא, באופן שישנו תחת יד העכו"ם, שע"כ אינו כגזבר על הקדש, וממילא הרי"ז כאילו ישנו תחת יד הקונה, ויש כאן הוצאה

ד וא"כ לפי"ז בין למ"ד מעות קונות ובין למ"ד משיכה קונה אין כאן מעילה בנתינת המעות כיון שאין כאן שינוי רשות מרשות הקדש כיון שהחפץ הוא של הקדש, ורק במשיכת החפץ יש מעילה, והנה התם בסוגיא דב"מ דסוברת דלמ"ד מעות קונה יש מעילה גם קודם משיכה, ע"כ אזלא הסוגיא למ"ד דהמוכר מקנה לשליח, וכמו שמבואר ב"ק ק"ב, כתובות צ"ט, ואתי שפיר דברי הרמב"ם, וכמוש"נ

א שם. גמ', הנאה הנראה לעינים אסרה תורה. - יש לבאר מה זה הביאור הנאה הנראה לעינים אסרה תורה, דאטו בשביל זה נאמר דיש מעילה במחובר הלא דין תורה שאין מעילה במחובר בנ"ש דחטא חטא מתרומה. נראה דכיון דעשה מההקדש התלוש מחובר, וקבעו בבנין, הנה באה המעילה בשביל הבנין, וזהו ביאור הנאה הנראית לעינים, היינו, בדבר הבנין בעצמו, ותצא מזה דבקבע בבנין את האבן אף שלא חתכו וסתתו, ולא נעשה שינוי בהאבן עצמו, מ"מ יש מעילה מפני החיבור שמירח בטיט את האבן להבנין, עוד יש בזה דלא בעינן שו"פ בההנאה, יען כי המעילה בדבר עצם הבנין בעצמו, וכן נראה לדייק מלשון רש"י ד"ה לעולם שפירש וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראה לעינים היא, ולהכי מועלין, משמע שסגי להיות מועלין בדבר עצם הבנין, וכן מבואר ברמב"ם פר"ו דמעילה ה"ח וז"ל בנה אותה לתוך ביתו מעל, ולא כתב בזה דבעי שידור תחתי' שו"פ כמו"ש בסיפא בלא חיבר, יעוי"ש. מבואר דסבר דסגי החיבור בעצמו ואעפ"י שכתבו התוס' בד"ה למ"ל דבעינן נם בזה שידור תחתי' שו"פ, נראה דכל זה לפום הס"ר, אבל להמסקנא דמשני הנאה הנראית לעינים אסרה תורה דהביאור דהנאה כזו שעשה מהקדש התלוש בנין במחובר, אין לך הנאה גדולה מזו, ויש בה מעילה, ואין זה מעילה במחובר דהתם הביאור שנהנה מהמחובר, אבל הכא ההנאה באה בזה שעושה מהתלוש מחובר, והנאה ניכרת היא שיש בזה הנאה חשובה

ב עוד מה שתמוה בסוגיא דמביא סיעו לרב דתלוש ולבסוף חיברו תלוש הוי, מהא דאבן או קורה שבנאו בבנין, הלא שאני הכא דאם אמרינן שדינו כמחובר, ואין בו מעילה ממילא נשאר בקדושתו וסופו להיות נעקר מזה המקום, ומטעם זה דינו כתלוש, ובדמיון להא דכתבו התוס' ב"מ נ"ד ע"א ד"ה הקדש, הנה יש לחלק דשאני הכא דאם אמרינן דדינו כתלוש, מטעם אם אמרינן דדינו כמחובר דאז נשאר בקדושתו, ועומד להיות נעקר, וממילא דינו כתלוש. אמנם ממילא יש כאן איפכא ומתהפכא, והוא דאם אמרינן דדינו כתלוש, ויש בו מעילה, א"כ ממילא יוצא לחולין, וממילא אינו עומד להיות נעקר, וממילא דינו כמחובר ואין בו מעילה. ובאופן הזה איתא בר"ן בפר' המגרש, וממילא יש לומר דדינו כמחובר כמו שהוא למראה עינינו, אבל כזאת י"ל גם שם בתוס', ומכבר הקשיתי כן על התוס', וצ"ע בזה. אך הכא בסוגיא י"ל כאשר יבואר

ג והנה יש לומר דשאני אתם דע"כ כיון דבעינן בבנין שתהי' קודש, ואין שום מקום לחולין שם, לכן עוקרין את החולין משם, ודינו כתלוש בשביל זה, וכמו"ש הריטב"א והשיט"מ שם. בשא"כ הכא דמיירי בשוגג ולא נשאר בשגגתו, דאז לא הי' יודע מה שעיוות, ואז היה נשאר לעולם שם, נמצא דבשעת ההנאה שהיתה בחסרון ידיעה שהוא הקדש, הי' עומד להיות נשאר שם לעולם, וא"כ קרינן בשעת ההנאה שנהנה מן המחובר, ואע"פ שהידיעה דאח"כ מביאו להיות תלוש, אמנם אנן משגיחין על שעת השוגג, ומה שהיתה בטעות, היינו בחסרון ידיעה, הנה אין זה חסרון לחיוב מעילה, ואדרבה זה עצמו המביאו לידי מעילה, היינו אי-ידיעה מביאו לידי מעילה, וגם הטעות הו עצם חיובו לתורת מעילה

ד ויש לתמוה בהא דכתב השיט"מ ב"מ נ"ב מביא בשם תלמידי הר"ף, דלענין מעילה תלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש, יעוי"ש. ותמוה מסוגיא זו דמעילה, והיאך כתב כן שהוא היפוך סוגיא ערוכה, וצ"ע

ה כתב הרמב"ם פר"ט מכירה ה"ב הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אעפ"י שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה, ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. - ודברי הרמב"ם תמוה טובא דהרי מבואר גמ' וברמב"ם פר"ז מערכין הקונה חפץ מן הקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שקנה קנה ואינו מוסיף בדמים מטעם משום דכיון דגם בהדיוט איכא מש"פ להחוזר, ובהקדש שאינו מקבל מש"פ, להכי אינו חוזר, וכבר הקשה בזה הרשב"א הובא בהה"מ שם.