נזר הקודש - מעילה ק

אמנם ע"כ כל זה דוקא בתשלומין דהקדש עצמו, משא"כ אם יש לחבו בחיוב אחר, אז הלאו דמעילה פוטרו כיון שלאו זה יש בו מלקות ובשוגג פטור מטעם חייבין מלקות שוגגין פטורין

טו והנה לפי"ז פריך הסוגיא שפיר לר"ל והלא פדיי' מתרתר, ואין לומר דיצא לפולין ע"י המעילה דא"כ הרי נפטר מחיוב גנבה מטעם חמל"ש, וא"כ פריך הסוגיא שפיר מכח ממנפ"ש, דאם היה הקדש הלא הוי שחיטה שאינה ראויה, ואם באופן שיצא לחולין ע"י מעילה היינו בהוצאת מרשות ע"י הגנבה, ואין כאן חיוב דו"ה, ואף אם יתחייב בגנבה לשלם לקדש הקרן, אבל אין כאן כפל ודו"ה, ואפי' למ"ד דבקנס לא אמרינן קילבד"מ, אמנם הכא בקדשים שחייב באחריותן שדינם כהדיוט אמרינן קילבד"מ על עיקר חיוב דהדיוט, ובאופן שאין חיוב הדיוט אין חיוב כפל ודו"ה, כן נראה דיישב שיטת רש"י, ומזה ראיה לשיטת הרש"ל, וכמוש"נ

א כתבו התוס' שבועות כ"ב תימא דחמיר קונם ההקדש דבעי שו"ו, יעוי"ש. ולכאורה תמוה הלא י"ל דשאני מעילה דבעינן קרן להאשם, ונראה דהנה זה יהי יסוד מוסד דהתשלומין דהקרן אינו מעכב להאשם במקום דליתא לתשלומין, כמו שחזינן בקונם שאעפ"י שליתא בתשלומין, מ"מ ישנו לחיוב אשם והיינו דכיון דליתא לתשלומין, ממילא אינו מעכב להקרבן, ולפי"ז גם בהקדש בפחות משו"פ דג"כ ליתא בתשלומין דפחות משו"פ אינו בתורת תשלומין, ממילא אינו מעכב התשלומין להקרבן, וע"כ הא דליתא קרבן בפחות משו"פ זהו מטעם גזירה"כ, ולזה הקשו מניין לחז"ל להחמיר בקונם שהוא תולדת הקדש לחייבו בכ"ש, וע"כ הא דבאמת בעינן בהקדש שו"פ נחיוב קרבן, זהו מטעם דאין מביאין קרבן אלא על שיעור חשוב, ומטעם זה כתבו הרשב"א והר"ן בשבועות דבעינן גם בקונם שו"פ לקרבן, ואעפ"י שאין בזה ענין תשלומין, וע"כ משום דדין הוא בקרבן, דאינו בא אלא על שיעור חשוב

ב ודעת הרמב"ם אינו מבאור בזה דעתו, ובפר"א מנדרים כתב בקונם כ"ש למלקות, ובפ"ד ממעילה כתב דיש מעילה בקונמות באופן שאסר אכילת ככר, ולא כתב שו"פ, וי"ל דכוונתו בפרוטה כשארי דיני מעילות, ואפשר לומר דאכילה שהיא חשובה לא בעינן שו"פ, ולפי"ז שיעורו בכזית כבשארי איסורי תורה, ומסתבר שזהו דעתו דבקונם שיעורו בכזית, ונראה שזהו דעת התוס' מדהקשו בהא דקונמות בכ"ש, ולאה קשו בקונם דעלמא שהוא בלשון אכילה, שהוא ככזית, וע"כ דסברי התוס' דבקונם חיוב הקרבן על שיעור אכילה כבשארי איסורי תורה ולא בעינן שו"פ, וזה לא קשה מדוע בהקדש בעינן שו"פ ובקונם סגי גם בכזית אעפ"י שאינו שו"פ, היינו משום דהכא השיעור החיוב בכזית כבשארי איסורי תורה, והיינו מפני שאין זה ענין תשלומין, אמנם הקשו התוס' מדוע יתחייב בכ"ש שאין בו שיעור חשוב לא בממון, ולא בשיעור

ג אמנם דעת הרשב"א והר"ן דגם בקונם דבכזית בעינן שו"פ דוקא, מטעם דתולדת הקדש הוא, ודעת הרמב"ם והתוס' דבעינן בקונם כזית ולא בעינן לשו"פ, אמנם דברי התוס' יש לפרש באופן אחריו היינו דיש לפרש דכוונת התוס' שהקשו על דין מלקות, והיינו דסברי כשיטת הרמב"ם בפ"ז ממעילה, דאין לוקה בהקדש בפחות משו"פ, וזהו שהקשו התוס' מדוע ילקה בקונם בפחות משו"פ, אבל לענין קרבן אפשר דסברי התוס' כשיטתם של הרשב"א והר"ן, וניחא להתוס' בקונם דאכילה שבכזית אעפ"י שאין בו שו"פ מטעם דלכה"פ יש בזה שיעור אכילה משא"כ בכ"ש, ואין לומר דשאני בהקדש שהוא ענין תשלומין, וליתא בפחות משו"פ, דליתא הלא בהקדש ישנו לחיוב תשלומין גם בפחות משו"פ כמבואר ב"מ נ"ה ובירושלמי פסחים פר"ב ה"ב, ומכ"ז ליתא חיוב מלקות בפחות משו"פ, וא"כ גם קונם לא ילקה בפחות משו"פ, ואם זה כוונת התוס' יש ליישב דאעפ"י שקונם איסורו מטעם הקדש, אמנם כל זה לענין חלות ההקדש, אבל עצם איסורו משום בל יחל דברו, וזה תליא בדיבורא במה שאוסר עת עצמו, וכשאוסר את עצמו בכ"ש אסור גם בכ"ש, ולוקה ג"כ, וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב שאין לנדרים שיעור, וכמוש"נ

ד כתב הרמב"ם בפר"א מהל' מעילה ה"ה, והחומרש הרי הוא כתחילת ההקדש, וכו', יעוי"ש. והיינו לפי הכלל דעל הקדש ראשון מוסיף חומש, ולא על הקדש שני, ומלמדנו רבינו דהחומש במעילה דינו כתחילת הקדש, - ותמוה מהא דתניא בתו"כ פ' ויקרא פ' י"א פר"כ מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומין האלו ת"ל הקדש ישלם, יעוי"ש. וגם דברי מרן תמוה שכתב מקור לדברי הרמב"ם לב"מ פר' הזהב, יעוי"ש. והלא שם מיירי שנהנה מן ההקדש, אלא בפודה את ההקדש, משא"כ במעילה, דהתשלומין להקדש דינו כתחילת הקדש כדלעיל. - ונראה דהרמב"ם מפרש דהתשלומין של הקרן מעילת דין הקדש שני עליו, והרי"ז בתורת פדייה, והיינו דכיון דהחפץ יוצא לחולין הרי"ז בתורת פדיון ג"כ, והתשלומין הם בתורת הקדש שני, ורק החומש דינו כתחילת הקדש. - והרמב"ם מפרש התו"כ כפירושו של הקרבן אהרן דמפרש, דכוונת התו"כ אשם היינו קרן, ומפני שלא כתוב בתורה בפירוש תשלומי הקרן, ורבתה תורה שמשלם הקרן, יעוי"ש. ולפי"ז לא כתוב בתורה כלל האי דינא דנהנה מן התשלומין של הקרן, וסבר הרמב"ם דהקרן דינו כהקדש שני, זרק החומש דינו כתחילת הקדש

פרק ששי

א משנה. השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל. - כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל, אעפ"י שעיקר בידנו אין שלד"ע אבל במעילה אם שגג בעה"ב וצוה השליח להטפל בנכסי ההקדש ונטפל השליח כמו שצוה והוא לא ידע גם כן ולא שינה שום דבר מכל מה שנצטוה הרי בעה"ב מעל למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחילה יעוי"ש. - והקשה התוסיו"ט דבפר"ב דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה, מה תרומה משוי שליח אף מעילה משוי שליח יעוי"ש. - ביאור דבריו למה לן