נזר הקודש - מעילה צז

ואמרינן דאין בו שו"פ עתה בשעת הבישול, ואעפ"י שקודם הבישול היו העצים שוה להקדש הרבה, אמנם עתה בשעת הבישול לא שוה מידי, מטעם דהמבושל שהוא הבשר וחלב לא שוה מאומה. - משא"כ בהא דחמץ בפסח לר"ש דסבר לחה"פ מותר בהנאה, א"כ יש בו שו"פ גם עתה בפסח, מטעם הגורל"מ. - ולפי"ז ע"כ גם להרמ"ה העיקר בזה מטעם שאין כאן שו"פ. - אמנם אם לא בעינן שוה פרוטה במעילה דבמזיד, שפיר יש לחשוב גם הא דמעילה דבזדון דאין בו שו"פ ומ"מ לוקה, דהרי זה ודאי אין לומר דליתא הנאה כלל בשר בחלב, וע"כ מעט הנאה יש בזה ורק אינו שו"פ, וא"כ קשה מדוע לא חשיב התנא גם הא דהזיד במעילה, וע"כ מוכח דאינו לוקה על פחות משו"פ. - וא"כ קשה טובא מדוע כתב הרמב"ם ויראה לי כיון שכן מוכח להדיא בין לפירוש התוס' ובין לפירושו של הרמ"ה. - ונראה דלפירושו של הרמ"ה אין ללמוד מזה לחצי שיעור. - וזהו מטעם דאיסוה"נ גרע יותר מחצי שיעור וזהו לפי מה שמבואר בירושלמי פר"א דקדושין ובפר"ב דפסחים ה"ג שמתחילה רוצה לדמות איסוה"נ לפחות מכשיעור, ומחלק שם דלא דמי תמן אינו ראוי להשלים עליה, ברם הכא ראוי הוא להשלים עליה יעוי"ש. - נמצא דבהא דהרמ"ה במבשל בעצי הקדש בשר בחלב דהאיסור הנאה אף שהוא בגדר חצי שיעור, אבל גרע מחצי שיעור דעלמא מטעם דליתא בהשלמה, ואין בו מלקות מטעם זה, אבל חצי שיעור שאין בו איסוה"נ לבר מהקדש, שפיר יש להסתפק, ולהכי כתב הרמב"ם בלשון ויראה לי שהוא רק מצד הסברא

יב עוד נראה בביאור דברי הרמ"ה שלא תקשה מהא דאוכל חמץ של הקדש בפסח דמעל אעפ"י שיש בו איסוה"נ לבר מהקדש. - והוא לפי דברי מרן הגרע"א במערכה לפסחים אות כ"ה דהקשה בהא דתנן פר"ה דבבורות השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו, ויש בפוסקים שני מעמים או משום קנם, או משום דאכילת איסור מקרי לא נהנה, ולפי"ז תקשה דהיאך משכחת דאוכל תרומה שוגג חייב קרן וחומש הא לא מקרי נהנה כלל כיון דאיסורא אכל ומצד אוכל קניא, ומצד מזיק אינו חייב חומש, וכן בכל אוכל מאכלות אסורות כגון חלב וכדומה, דמחייב בשוגג חטאת הא לא מקרי נהנה כיון דניחא לי' יותר אם לא הי' אוכלו, וצ"ל דמ"מ שם אכילה עלה כיון דאין המאכיל בעצמו מזיקו, ולפי"ז חיוב חומש בתרומה הוא מצד אכילה ולא משום הנאה עכת"ד יעוי"ש. - נמצא דמעילה ילפינן בגז"ש מתרומה ע"כ כמו שבתרומה יש חיוב אאכילה לבד ההנאה, ונם באופן שלא נהנה חייב מצד אכילה, וא"כ מבואר דשאני אכילה בהקדש דיש מעילה מצד אכילה לבר מהנאה. ולהכי שני חיובים יש במעילה הנאה בלא אכילה, ואכילה בלא הנאה, ולהכי האוכל חמץ של הקדש בפסח אעפ"י שיש איסוה"נ דחמץ וזה משויחו כאילו אין בו הנאה ואין לחייבו מצד הנאה אבל יש לחייבו מצד אבילה מטעם הלימוד מתרומה. - אבל התם במכות בשבישל בשר וחלב בעצי הקדש, דעיקר המעילה בשביל ההנאה, אין לחייבו משום הנאה, מטעם האיסור הנאה של בשר וחלב, והיינו דהאיסור הנאה של בשר וחלב מגרע ההנאה של ההקדש ומשויהו כאילו לא נהנה מהקדש מאומה. - ולפי פירוש זה אין מזה הוכחה דבעינן בזדון מעילה למלקות שיעור פרוטה, ושפיר כתב הרמב"ם ויראה לי שהוא רק מצד הסברא

יג והנה לפי פירוש זה ע"כ מוכח דסבר הרמ"ה דמזיק הקדש אין בו משום מעילה, דהרי ע"כ הא דמבשל בשר בחלב עם עצי הקדש עכ"פ מזיק הקדש הוי, וא"כ יהי' מועל מטעם מזיק, ואעפ"י שלא נהנה יתחייב מטעם מזיק, וע"כ דסבר הרמ"ה דמזיק הקדש פטור. - ולעיל ביארנו דשיטת הרמב"ם דיש מעילה גם במזיק. - אבל בין כך ובין כך אין מסוגיא דמכות הוכחה גמורה דאין לוקין על פחות מכשיעור בזדון מעילה

יד ובזה שביארנו בביאור דברי הרמ"ה יש ליישב מה שראיתי מדייק בספר עונג יו"ט סי' ל' ד"ה ונראה להביא ראי' וכו' דמדייק אמאי נקט האוכל חמץ של הקדש, הא כיון דיש בהקדש מעילה גם בהגבהה לחוד כמו"ש התוס' קדושין מ"ג ומוכח כן בכמה דוכתי, וא"כ בכל הנך פלוגתא בגורלמ"מ וכדומה שייך גם בנטל חמץ של הקדש יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דמפרש הכא בפיה"מ דבנטל בעינן שיהנה בהנטילה, ובנוטל חמץ של הקדש יש איסוה"נ דחמץ בזכייתו. וא"כ לא נחשב הנאה למאומה, להכי אין מעילה בהנטילה, אבל באוכל חייב על אכילה מצד גזירה"כ כמוש"נ

א שם במשנה נתנה לבלן וכו'. - כתב הרמב"ם פר"ו דמעילה ה"ט נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, וכן אם נתנה וכו', ובהלכה י' שם קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל עכ"ל, והקשה מרן וז"ל ויש לתמוה דהתם אליבא דר"ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן ואנן קיי"ל כר"י דאמר מעות קונות עכ"ל, ונראה דסברת הרמב"ם בזה דאזיל לטעמי' דס"ל לקמן בפר"ז ה"ה דבהוצאת מעות הקדש באיסור מעילה נתפס המקח להקדש, ומקור הדין מתוספתא, עי' במל"מ שם, והנה מבואר מזה דכשקונה חפץ במעות הקדש אעפ"י שכוונתו היה לקנות לעצמו, מ"מ נקנה החפץ להקדש, וע"כ הטעם בזה משום דכיון דמעות הקדש הוא, בע"כ נקנה החפץ לבעל המעות והוא ההקדש, ואם כן הדין בהוצאה דבמזיד, מסתמא כן גם הדין בהוצאה דבשוגג והיינו בשהוציא מעות הקדש בשוגג נקנה החפץ בהכרח ושייך החפץ להקדש, ולדעתינו תליא זה בפלוגתא דהפוסקים. וכתב הרמב"ם בפר"ז ממכירה הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו לאחר שזקפן עליו במלוה הרי"ז קנה לעצמו וכו' ואני אומר שאין דין זה אמת אלא המקח הוא של המשלח, יעוי"ש, וכן כתב הר"ן בפר' האומר בקדושין דאם קנו במעות של משלח מוציאין ממנו בע"כ, וכן כתב המרדכי וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א הובא בהה"מ פר"ז דמכורה, ומבואר בחידושי הרשב"א ב"ק ק"ב דהטעם בזה