נזר הקודש - מעילה צו

לאו דלא תגוז אמר כן, וזהו מדלא משני הש"ס כן כמו שכתבו התוס'. - וא"כ לפי מה שכתבנו תקשה ממשנה ערוכה לר"ל, ומדוע לא פריך הש"ס ממשנה זו. - ולפירושו של הר"מ הובא בשיט"מ דמפרש שתלש בשר מן החטאת אתי שפיר. - אמנם גם בזה קשה דע"כ יש בזה התלישה דבשר מן החטאת משום הלאו דלא תעשון כן לד' אלקיך כמו שכתב המנח"ח במצוה תל"ז בשם המשנח"כ דכל פוגם הקדש ישנו בלאו זה יעוי"ש, וא"כ איכא גם בזה משום חייבי מלקות שוגגין, אבל בזה אפשר לומר דלפי מה שכתב הרמב"ם בפר"א דמעילה דהמועל בזדון לוקה ומשלם יעוי"ש, וכיון שחידוש התורה בזה דלוקה ומשלם, וכיון שבכל פוגם ונהנה איכא לאו בזה, א"כ הוי חידוש התורה דלוקה ומשלם אעפ"י שיש גם לאו אחר לבד הא דמעילה. - וכיון שבמזיד לוקה ומשלם, א"כ אין כאן חייבי מלקות שוגגין לפטור. - אבל לפירש"י ותוס' דמפרשי תלישה על הצמר שזהו לאו מיוחד מטעם לא תגוז בזה פשיטא דלר"ל פטור מתשלומין מטעם חייבי מלקות שוגגין א"כ תקשה, ואין לומר דכיון דחייב מטעם הקדש ולא אמרינן קמלבד"מ כן נמי כשיש עוד לאו, דזה ליתא כמו"ש התוס' בכתובות ל' ע"ב, וא"כ קשה כמו שכתבנו לעיל

ה ואפשר לומר דר"ל יפרש המשנה דהתלישה היתה בדרך מתעסק דבכל איסורי תורה אין במתעסק איסור, ועדיף יותר משוגג, ולענין מעילה גם מתעסק חייב כמבואר בפסחים ל"ג

ו וראיתי במשנ"ח שכתב בה' יסוה"ת ה"ג שלא לאבד דבר ששם הקב"ה נקרא עליו, והיינו שלא לנתוץ אבן מעזרה או מן המזבח או לשרוף עצי הקדש דרך השחתה, ומבאר שם דזה נלמד מסוגיא דמכות כ"ב דאיתא שם כגון שבישלו בעצי הקדש ואזהרתי' מהכא ואשיריהם תשרפון באש לא תעשון כן לד' אלקיכם, והקשו בתוס' וא"ת לילקי משום הזיד במעילה באזהרה, ויש לומר דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, ויש ללמוד מדבריהם דכל שנהנה ופגם בהנאתו דחייב מלקות משום לאו דלא תעשון, ולכאורה נראה דהו"ה בכל דבר המקודש וכו', ולפי"ז הי' נראה דגם בכל דבר המקודש לבדה"ב כגון בשר וכדומה אם אכלו דעובר משום שני שמות לאו דמעילה ולאו דהשחתה דאין לך מקלקל גדול מאכלו כולו וכו' יעוי"ש. - והנה עדיין יש לעיין היאך הדין בבהמה חיה, דאפשר דכל עיקר הלאו שייך בהדברים דוממים, אשר עליהם נאמרה ונתצתם ושברתם, אבל על בע"ח לא מצינו כזה. - וכמו כן על דבר מאכל לא מצינו בכתוב, אבל אפשר לומר דכיון דהאזהרה נאמרה על תשמישי ע"ז כמבואר ברמב"ם פר"ז מה' עכו"ם, ומשמשין הכל בכלל משמשין. - ואעפ"י שלא כתיב הא דלא תעשון אלא בסמיכות דונתצתם, אבל משמע דגם על זה נאמרה

ז ועוד נראה להעיר דלא שייך לא תעשון כן וגו' אלא אם הוא דרך השחתה. - אבל אם הוא עושה למטרה כדרך שעושים בני אדם לקיומם כגון אכילה והנאה כדרך שבני אדם אוכלים וניהנים, אין בזה משום לא תעשון וגו'. - ושאני הא דמכות כ"ב שם במבשל בשר בחלב אשר עפ"י דין התורה אסור באכילה ובהנאה, נמצא אף שכוונתו לאכול וליהנות, אמנם מפני האיסור הנה כל המאכל הוא מקולקל, להכי נקרא שורף עצי הקדש לבישול הזה דרך השחתה

ח ובזה מיושב הא דהקשה במשנ"ח שם על הרמב"ם דפסק בפר"ז דמעילה ה"ב דשליח לדבר עבירה במעילה מהני רק אם לא יתערב איסור אחר ומה"ט אם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יעוי"ש, דלפי"ז גבי מעילה בדבר שיש בו פגם כמו בשר וכיוצא בו נימא דאין בזה דין מעילה ע"י שליח כיון דעובר בלאו דלא תעשון וגו', ונימא דהלימוד דשליחות למעילה תהי' דוקא באופן שנהנה ולא פגם, אבל לא בפגם ונהנה עכת"ד. - אבל לפי מה שכתבנו נראה דבאופן שאינו עושה דרך השחתה ליכא משום לא תעשון וגו'. - ולפי"ז גם בגוזז צמר מהחטאת אין בזה משום לא תעשון כיון שאינו דרך השחתה וקלקול, אמנם בחותך בשר מן הקרבן לאכילה, אף שו וא לאכילה או להנאה כיון שאין דרכן של בני אדם לעשות כן נקרא זה השחתה ויש בזה משום לא תעשון וגו'

ט כתב הרמב"ם בפר"ז מה' מעילה ה"ח וז"ל, המועל בפחות משו"פ בין בזדון בין בשגגה ומשלם את הקרן ואינו חייב חומש ולא קרבן, ונראה לי שאינו לוקה על פחות משו"פ אם היה מזיד עכ"ל. ומה שכתב ויראה לי משמע שאין לזה מקור מהש"ס ורק בסברא דן כן, ותמוה הלא מבואר זה מסוגיא דמכות מדלא חשיב שם בשורף עצי הקדש גם לאו דמעילה דמועל בזדון, וע"כ כמו שתירצו התוס' מטעם דבעינן שו"פ. - וא"כ הרי מוכח דגם במעילה דבמזיד בעינן שו"פ למלקות. - ובמשנ"ח שם הקשה בזה

י ונראה דסבר הרמב"ם דאין הכרח לתירוץ התוס' דלא חשב התנא לאו דמעילה משום דלא חשיב הא דבעי שו"פ. - ואם בשביל הקושיא יש לתרץ כמו שמתרץ הריטב"א בשם הרמ"ה שכתב וז"ל ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ דכיון דאיסוה"נ הוא ולא מצי לאיתהנויי מיני' בהיתרא לית בי משום מעילה, ואע"ג דכל הקדש איסור הנאה הוא, מכל מקום לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא דבר מאיסור הקדש חזי לי' לאיתהנויי מיני' עכ"ל. וא"כ לפי דברי הרמ"ה אין ראי' דבעינן במעילה דמזיד שו"פ, להכי כתב הרמב"ם ויראה לי לומר שהוא כן מצד הסברא

יא אבל קשה טובא מהא דפסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש וכו'. - וקשה הא התם נ"כ לבד מהקדש אסור לאיתהנויי משום איסור חמץ בפסח. - וע"כ צריך לומר דהנח כל הקדש אסור בהנאה וממילא אינו שו"פ, וביותר קדשים דאסורים בהנאה כגון נותר והקשו בזה התוס' בכריתות י"ג ומחלקו בין קדושת דמים לקדושה"ג יעוי"ש. - וחנה כל הקדש כן הוא דאסור בהנאה ואין בו שו"פ כמו שהוא קודם פדיון, אלא דכן הוא גזירה"כ דלוקה, אבל כל זה אם אין כאן עוד איסוה"נ, אבל היכא אשר לבד איסור הנאה בהקדש יש עוד איסוה"נ בזה לא מצינו שילקה