נזר הקודש - מעילה צה

הוממה ונפדית יעוי"ש. ולפי"ז משמע דיש מעילה בצמר, והתם מיירי שהבהמה נעשית בע"מ ונפדית. ואתי שפיר הכא דמצי מיירי בתלש צמר מן החטאת ויש בו מעילה בצמר. - עוד פירשו שם התוס' דמיירי בעולה תמימה ונשחטה למזבח שזריקת הדם מתרת בשרה למזבח ועורה לכהנים, ומיבעי' לי' בצמר שנתלש אי משתרי נמי בהכי יעוי"ש, וא"כ לא קשה מהא דבכורות מידי

יב והנה עיקר דברי השיט"מ יש להבין דהלא היאך יתכן שלא תהי' מעילה בהצמר שנתלש מדוע שונה משופר של עולה שנתלש מחיים דיש בו מעילה, ומעצמות שפירשו לפני זריקה המבואר בזבחים פ"ו דיש בהם מעילה ומהשיער של ראשי כבשים. - ומדוע לא תהי' מעילה בתלישת הצמר מהחטאת, וצ"ע

יג ובעיקר הדבר בדבר התלישה שכולם מעלו. - ע"כ צריך לפרש דהמעילה בדבר התלישה בעצמותה אעפ"י שלא נהנה עדיין, והיינו דהי' סבור שהוא שלו ותלש ממנה צמר, וזהו שלא כדברי התוס' קדושין נ"ה דבאופן שסבור שהוא שלו ולא מתכוון להוציא מרשות לרשות אין בו מעילה עד שיהנה. - והכא משמע דבתלישה בעצמותה יש בו מעילה, ומזה ראי' לדברי התוס' הכא ד"ה נטל אבן או קורה וכו' שדעתם דדוקא גיזבר שבידו מונח ההקדש, וכל היכא דמונח ביד גיזבר ברשות הקדש הוא מונח להכי בעינן הנאה, אבל אם מונח ברשות שאינו גיזבר וסבור שהוא שלו ונטלו לעצמו נם בלא הנאה מעל, ובשיטה זו אזלי התוס' לקמן כ"א ד"ה הביא לי מן החלון יעוי"ש. וכן מפרש המל"מ בפר"ו מה' מעילה בשיטת התוס' דהכא יעוי"ש. - ולשיטת התוס' דקדושין ע"כ מוכרחין לפרש הא דתלש מן החטאת היינו דאחרי התלישה נהנה מן הצמר, והנה מהר"ם בן חביב בר"ה שם מפרש ג"כ דהמעילה מן התלישה בעצמותה אבל לא נחית לפרש דזה תליא בפלוגתת דרבותינו בעלי התוס'

יד עוד מפרש שם בהא דבא חבירו ותלש. - היינו ג"כ שתלש מה שלא תלש הראשון. - אבל אם נהנה במה שתלש הראשון לא מעל השני מטעם דהצמר שתלש הראשון יצא לחולין. - ובזה מקשה בהא דשופר של ר"ה שם מדוע ליכא מעילה מטעם התלישה בעצמותה וממילא הוי התקיעה בשופר של חולין, ומפרש דהתלישה נעשה מאליה, וליכא אינש דנמעול, יעוי"ש

טו והנה לפי"ז יש לעיין בהא דצמר של עולה תמימה בהא דבכורות כ"ו אם תלש אדם הרי יצא הצמר לחולין, ואם נתלש מאליו פשיטא דאיכא מעילה, וא"כ תמוה טובא סוגיא דהתם דמבואר דליכא מעילה בצמר שנתלש, וע"כ יש לפרש או כפירש"י שם או כפירוש התוס', וא"כ תקשה להר"ם הובא בשיט"מ שכתב דסוגיא דבכורות סוברת דליכא מעילה בצמר שנתלש וכמו שכתבנו לעיל

א דף כ'. משנה. נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. - ובגמ' פריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו. אמר שמואל בגיזבר המסורות לו עסקינן. ועי' פירש"י ותוס'. - אמנם הרמב"ם בפיה"מ מפרש בגיזבר היינו שחבירו הוא גיזבר, ומפני שהיתה תחת ידו גם מקודם לא נהנה בקבלתה. - אבל באחר שאינו גיזבר שניהם מעלו זה מטעם טובה"ג בהנתינה, וזה מטעם ההנאה בקבלתה עכת"ד. - אבל צריך לומר דע"כ מיירי במזיד שלא יצאת לחולין בהנתינה. וכן מבואר ברמב"ם פר"ו ה"ז ומה שכתב שם ואם נתנה לזה הגיזבר הכוונה שהגיזבר הוא המקבל וכמו שפירש הכא בפיה"מ, ומה שדחקו להרמב"ם לפרש כן, ולא פירש כפירש"י והתוס' דמיירי בשוגג, כתב הכס"מ משום דדין שוגג כבר נשנית. והרמב"ם מפרש דהתנא דין מזיד אתא לאשמעינן. - וזה עפ"י דינא דהתוספתא הובא ברמב"ם שם הי"ג המפריש שקלו והוציא בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל, וע"כ דבמזיד מיירי, ובא הרמב"ם לפרש כי זה גם דין המשנה

ב והנה לפירושו של הרמב"ם דהחבירו הוא הגיזבר ולא מעל מטעם כי גם מעיקרא היתה תחת ידו, לכאורה קשה מאי קמ"ל הלא פשיטא, ואין בזה חידוש. - ונראה דכיון דמיירי שהגיזבר לקח ממנו בתורת גזילה שניטל ממנו ע"מ ליטול לעצמו, וסד"א דכיון דע"כ בשעה זו אין עליו תורת גיזבר, אלא תורת גזלן ולמעול קמ"ל דלא יצא מתורת גיזבר עדיין והכניסה לרשותו הוא בתורת גיזבר, ואין בו מעילה עד שיהנה

ג ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דבמעילה לוקה ומשלם היאך הדין בשנים שמעלו במזיד זה משום הנתינה, וזה משום הקבלה היאך הדין לענין תשלומין אם שניהם משלמין כל אחד עבור כל ההקדש או שישלמו שניהם בשותפות

ד ויש לעיין בהא דתלש מן החטאת דיש בו מעילה מצד התלישה לשיטת רש"י ותוס'. - וא"כ קשה למ"ד בבכורות כ"ה דתולש היינו גוזז, ופירש"י דיש בתלישה איסור לא תגוז. - וא"כ לר"ל דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין, א"כ הכא בתלישה דהצמר יש חיוב מלקות דבשוגג עבור התלישה ופטור מתשלומין, וכיון שפטור מתשלומין אין חומש ואשם, ובאופן שאין חייבין קרבן אינו יוצא לחולין כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ג ז"ל, מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוויתו, ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל. - ולפי"ז גם בשוגג באופן שפטור מתשלומין ע"כ דינו כמזיד. - וע"כ הביאור בזה דהעיקר תליא בתשלומין, מטעם דהתשלומין הרי הוא כחילול, ויוצא לחולין, אבל אם אין תשלומין הרי הוא בקדושתו. - וא"כ קשה דינא דהמשנה דמשמיענו דאין מועל אחר מועל במוקדשין באופן שתלש מן החטאת דהלא שאני הכא דיש בזה סיבה אחרת הא דאין מועל אחר מועל. - וביותר תקשה לר"ל גופי' דהוא סובר שם בבכורות תולש היינו גוזז, וע"כ כוונתו לענין קדשים בלאו דלא תגוז. - וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו שם תימא מה הוא מקשה אע"ג דלענין בכור לא מחייב בי' משום לא תגוז לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז יעוי"ש. הרי דפשיטא להתוס' דהש"ס סובר דר"ל גם לענין