נזר הקודש - מעילה צד

הנאה לחודיא בזה אינו יוצא לחולין יעוי"ש, מבואר מזה דבהוצאה לא בעינן הנאה, ובהוצאה לחודיא יוצא לחולין. - אבל בהנאה לחודיא יש בו מעילה אבל אינו יוצא לחולין. - אבל תמוה טובא הלא מבואר בר"ה כ"ח גבי התוקע בשופר של עולה דלמ"ד מצות ליהנות ניתנו דבהנאה לחודיא יוצא לחולין. - ומצאתי אח"כ במנח"ח שעמד בזה בקושיא

ב ואין לומר דמיירי התם באופן שהי' מכוון לגוזלו דא"כ הי' מועל נם קודם התקיעה, מטעם התלישה וע"כ מיירי שתלש אח"כ וכן כתב המהר"ם בן חביב. - וע"כ דמיירי שם שהי' סבור שהוא שלו. - ועיקר המעילה עבור ההנאה ובעבור זה יוצא לחולין

ג ועוד מצינו דלר"מ דאמר הקדש בשוגג אין מתחלל מלבד אכילה כמבואר בקדושין נ"ד ע"ב דאיתא שם משמי' דבר פדא אומר הי' ר"מ הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל, ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד, וכתבו התוס' אכילה לאו דוקא דהוא הדין אם הי' שמן דהקדש והדליק בו הנר דמעל שהרי כילה אותם מן העולם, וא"ת א"כ אמאי מועלין בחדתין וי"ל דהתם נמי איירי ששקל כנגדן משקולת שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה, ולא אתא אלא למעוטי הנאה עכ"ל יעוי"ש, מבואר מזה דר"מ אף דלא סבר מעילה דהוצאה, מ"מ מודה במעילה דהנאה דמתחלל ויוצא לחולין. - וא"כ לדידן דמעילה דהוצאה מוציא לחולין פשיטא דמעילה דהנאה מוציא לחולין דאין סברא לומר דפליג בהיפוך סברות

ד ונראה לומר מילתא חדתא דשני מיני הנאות יש. א', הנאה שהגוף נהנה, ב', הנאת תשמישין. - והנה בהא דכתבו התוס' דבהנאה לחודיא בלא הוצאה לא נפיק לחולין, זהו בהנאת תשמישין כי הא דקרדום של הקדש דבקע בו, והנאת הבקוע לא הוי אלא הנאת תשמיש בלעדי הנאת הגוף. - אמנם הנאת הגוף דינה כמו אכילה, והיינו דחיוב אאכילה הוא ג"כ עבור הנאת אכילה מה שהגוף נהנה, ובכל הנאת הנוף דינה כמו אכילה. - ובזה אתי שפיר הא דר"ה בשופר של עולה למ"ד מצות ליהנות ניתנו הרי"ז הנאת הנוף ממש, ובמקום הנאת הגוף דהרי"ז כמו אכילה יוצא לחולין

ה ובזה אתי שפיר מה שקשה טובא בהא דאיתא בערכין כ"א דפריך שם ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל בי' נפיק לי' שכר לחולין, וכתבו שם התוס' ואעפ"י שלא פגם מעל כדתנן הנהנה מן ההקדש שו"פ אעפ"י שלא פגם מעל יעוי"ש, הרי מבואר דבהנאה לחודיא יוצא לחולין. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דהתם בדר בהבית חרי איכא הנאת הנוף ובאופן דאיכא הנאת הגוף דינו כאכילה. ולכן כשם שמודה ר"מ באכילה אעפ"י שסובר דליכא חילול בהוצאה, מ"מ באכילה מודה, הנה כן לדידן בהנאת הגוף שדומה לאכילה מודה כו"ע דאיכא חילול מעליא ויוצא לחולין

ו והנה בפסחים כ"ז פריך שם הש"ס והלא מעל המסיק נפקי להו לחולין יעוי"ש. - וקשה נ"כ הא אין כאן הוצאה ולפי דברי התוס' דבהנאה לחודיא לא נפיק לחולין, ומצאתי בקר"א שהעיר בזה בקושיא. - אמנם לפי מה שכתבו התוס' שם בקדושין דבאופן שמכלה הדבר מן העולם כמו אם הדליק הגר בשמן של הקדש יש בו מעילה גם לר"מ אעפ"י דלא סבר מעילה בהוצאה בזה מודה באופן הכליון, וע"כ הביאור בזה מפני שדומה לאכילה. - לפי"ז לדידן נ"כ באופן שיש כליון יש בו מעילה וגם חילול. - וזהו שפריך הגמ' והלא מעל המסיק לאחר הכליון

ז והנה בהא דכתבו התוס' שם בהא דמועלין בחדתין דמיירי ששקל כנגדן משקולת שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה יעוי"ש. - יש להבין מה זה ענין לאכילה, דהלא אין בזה כליון, ואין זה דומה לאכילה

ח ונראה דכוונת התוס' שהתקין למשקולת שתישאר רק להיות משקולת, והיינו שתקנו לזה, לתשמיש חול, הרי זה ככליון להקדש, ומטעם זה הוא דומה לאכילה

ט ובזה יש ליישב הא דהקשה המהרש"א שם דלפי"ז לקמן דמייתי הא דאין מועל אחר מועל במוקדשין כו' כיצד הי' רוכב על גבי בהמה ובא חבירו וכו' ומוקי כרבי יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל, וקשה הא כר"מ נמי אתי דמודה באופן שנהנה מגוף הבהמה והכוס, ולא פליג אלא בהוצאה יעוי"ש. אבל לפי מה שכתבנו כוונת התוס' אליבא דר"מ דוקא בהנאה שהיא דומיא דאכילה. - וזהו או דהוי הנאת הנוף, היינו שההנאה נכנסה לתוך נופו ממש, או באופן דאיכא כליון, וזה לא שייך ברוכב על הבהמה או שותה בכוס, דזה לא הוי אלא השתמשות ואינו דומה לאכילה. - והא דכתבו התוס' ולא אתא למעוטי אלא הוצאה, הכוונה דבהוצאה אעפ"י שאיכא ג"כ כליון לגוף הדבר בזה שיוצא לגמרי מרשות הקדש, ומ"מ אינו דומה לאכילה, אבל הנאה שהיא השתמשות לחודיא, לזה לא נחתו התוס' לפרש כי זה מובן מאליו שאינו ענין לאכילה, ובאו לפרש למעט הוצאה אעפ"י שלכאורה הרי"ז בגדר כליון, מ"מ כיון שעכ"פ יש הבדל מאכילה כיון שעכ"פ ישנו במציאות כמו שהי'. - (והנה ראיתי בהמקנה שם מפרש דבאופן שמכוון להוציא מרשות הקדש שאני יעוי"ש, אבל תמוה הא מיירי בשוגג וא"כ מה שייך לומר שמכוון להוציא מרשות הקדש, אבל נראין הדברים כמו שכתבנו). ובהנאת הגוף ממש דהיינו שכל גופו נהנה ממנו כמו הא דמצוה דשופר או הנאת הדירה בזה לכו"ע יש חילול מפני שהוא דומה לאכילה במוש"נ בס"ד

י השיט"מ הקשה בשם הר"מ בהא דתנן תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש וכו' כולם מעלו. - מבואר דיש מעילה בצמר. - והקשה מהא דבכורות כ"ו בעי רבי ינאי התולש צמר מעולה תמימה ופריך תולש מי איכא למ"ד דשרי אלא צמר שנתלש מהו, וי"ל דהכא מיירי בתולש בשר חטאת יעוי"ש. - והנה תקשה לפי"ז לרש"י ורגמה"ג דפירשו דמיירי בתלישה דצמר

יא ונראה דרש"י לשיטתו שפירש שם הובא בתוס' דמיירי שהתלישה היתה בתמות ואח"כ