נזר הקודש - מעילה צב

פטור בפשיעה ג"כ מדלא מוקי לה כשפשע, והוי לפי"ז הרמב"ם לשיטתו ותוס' לשיטתייהו כמוש"נ בס"ד

ט כתב הרמב"ם בפר"ב משכירות ה"ה וז"ל, הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השומר, או שהשאילו חולין ואח"כ הקדיש והוא ביד השואל, וכן עכו"ם שהפקיד ואח"כ נתגייר, כל אלו אין בהן כל דיני השומרים עד שתהי' תחילתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל עכ"ל. - וכתב הכ"מ המקור במכילתא פרשת משפטים וכי יתן איש אל רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו, לרעהו ולא להקדש ולא לאחרים, פירש בעינן לרעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין יעוי"ש

י והנה בהא דב"מ דפריך מהא דהשוכר את הפועל וכו' לשמור את הזרעים אחריות שבת עליו. ואמאי לא משני דמיירי שפדהו מהקדש. - והרי עתה הוא חולין כשנטלוהו מן השומר, וע"כ מוכח דהסוגיא סוברת כשיטת המכילתא והרמב"ם דלא מהני מה שעתה חולין אם בשעת נתינה להשומר היתה הקדש

יא והנה כשפשע לאחר פדיון אם דינו כהדיוט נראה דזה תליא אם פשיעה מטעם מזיק. - והיינו דאם פשיעה מטעם מזיק יש לחייבו, והיינו כי אין זה שייכות לדיני שמירה דהרי לא גרע ממזיק דעלמא, אבל אם פשיעה חיובו מטעם שומר אז גם פושע פטור. והנה בשלמא לשיטת התוס' דפושע מטעם שמירה אתי שפיר דלא משני הסוגיא דמיירי שפשע אחר שפדה, משום דגם בזה פטור מטעם דההתחלה היתה הנתינה מהקדש. - אבל לשיטת הרמב"ם הלא יכול הש"ס לשנויי דמיירי שפשע לאחר שפדה, ולהכי כיון שאחריות שבת עליו חייב. - וברישא שאין אחריות שבת עליו פטור. - וזהו דכיון דפדה קודם השבת נסתלקה ממנו השמירה, כי אין אחריות שבת עליו ואעפ"י שעדיין ברשותו, יכול השומר לומר כי להדיוט לא קבלתי שמירה. - ובשלמא בשומר שכר שמקבל אגרא עבור שבת ג"כ הרי הוא שומר מעלמא, אבל אם אין אחריות שבת עליו, ורק בשביל נטירה דבחנם לא קבלתי עלי. - ובזה גם הרמב"ם מודה דפטור דע"כ אעפ"י שפשיעה היא מטעם מזיק, אבל כל זה דוקא במי שקיבל עליו לשמור מהבעלים הללו. - אמנם בשינוי הבעלים כמו מהקדש להדיוט בע"כ אין לחייבו מטעם פשיעה, ואפילו אם לא ידע השומר שיצא מהקדש להדיוט מ"מ יש לפטרו מטעם שמירה דבטעות. - והתנא משמיענו שני חידושים בין ברישא ובין בסיפא, והיינו דבסיפא משמיענו דינא דהמכילתא וברישא משמיענו דבאופן זה ליתא עליו חיוב מפני הפשיעה, מטעם דנסתלקה שמירתו לגמרי

יב ונראה לפי מה שכתב הטור בסי' רצ"א שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן הלך ליריד ואמר לשמעון הולך לי אלו המנעלים, אמר לו הניחם על וכו', תשובה הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפילו שומר חנם וכו' זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר וכו'. - והמהרי"ט בתשובה מבאר דברי הרא"ש דכוונתו שיש בזה חיוב שמירה מצד אבידה יעוי"ש. והביאור בזה כמו שביארנו בספרנו שאילות משה חחו"מ סי' ס"ב דיש בזה אומדנא שמקבל עליו שמירה מטעם דכיון דקבל להוליך המנעלים הוי אומדן דעת שמקבל שמירה נ"כ להיות לכהפ"ח שומר חנם. - וה"נ בנידון דידן יש אומדן דעת דגם ביום השבת אעפ"י שאין אחריות שבת עליו, אמנם כיון שלאחר השבת הוי שומר שכר על הזרעים, ממילא ניחא לי' להיות לכהפ"ח שומר חנם גם ביום השבת עצמו, ודינו כשומר אבידה ביום זה. - וממילא חייב על הפשיעה, ומטעם זה לא מציא לאוקמי' דמיירי כשפשע, וכמוש"נ

יג והנה לפי מה שמבואר במכילתא וברמב"ם דהחידוש התורה בשמירת השומרים דבעינן רעהו בין בשעת נתינה לשמירה לבין בשעת הטענה. יש ליישב הא דהקשה הפנ"י והקה"י לשיטת הפוסקים דמזיק הקדש ג"כ פטור, א"כ למה כתבה תורה רעהו למעט מחיובי שמירה כיון דגם מזיק פטור, אבל זה לא קשה דהלא איכא נפק"מ רבתי לדינא באופן שבשעת שמירה היתה הקדש ואח"כ פדה מיד הקדש והפשיעה היתה לאחרי הפדייה. - דאילו במזיק בשעת זו חייב, כיון דעכשיו לאו הקדש הוא, אבל בשביל חיוב פשיעה פטור מטעם דקבלת השמירה שהיתה בהקדש וחסר רעהו בשעת קבלת השמירה. וכן הובא להלכה בחו"מ סי' ש"א ס"ט לענין שמירה, ולענין מזיק באופן זה פשיטא דחייב

יד ויש לעיין לפי מה שביארנו לעיל דמזיק הקדש יש בו משום מעילה וחייב לשלם אם היתה במזיד. - אם יש בו מלקות מלבד התשלומין. - והיינו לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"א ממעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה ומשלם יעוי"ש היאך הדין במזיק הקדש במזיד אם לוקה ומשלם, ומסתבר שכן הדין גם במזיק. - אבל יש לעיין להרמב"ם דסבר פשיעה הוא מטעם מזיק אם יש לחייבו גם מלקות באופן שהתרו בו שלא יפשע. - אבל נראה כי ליכא מלקות בפשיעה מטעם חסרון מעשה. - רק באופן שהפשיעה באה ע"י מעשה, אפשר דלוקה ג"כ

שם. כיצד נתנה קטלה וכו' אמר לי' רב כהנא לרב זביד ודהבא לאו בר איפגומי הוא, והא דהבא דכלתי' דנון יעוי"ש. - וקשה לפיה"מ דמפרש דזהב מזוקק לא איפגם, וכן כתב בפר"ז מה' מעילה זהב טהור, וא"כ מאי פריך מכלתי' דנון דלמא לאו זהב מזוקק הוי, וצ"ע

א שם. הנהנה מן וכו' מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב, אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן, עי' פירש"י ותוס', והביאור בקצרה דבבהמה בעלת קרבן ליכא פגם. ובבעלת מום איכא פגם מטעם שעומדת לדמים. - וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ב. - והראב"ד כתב בהשגה והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה, אבל בחיה לא חלקו כלל, ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אעפ"י שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר, ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכולן והוא דבר שיש בו פגם עכ"ל יעוי"ש. ודברי הראב"ד תמוה