נזר הקודש - מעילה ט

ריצוי א"כ אין הבדל בין קרבן נכרי לקרבן ישראל, זהו מקום הספק, ולא ראיתי למי שהעיר בזה

ב תניא בספרא ויקרא בדיבורא דנדבה פרשה ב' אדם לרבות את הגרים, - והנה קשה טובא הלא מיירי בקרבן עולת נדבה ובזה גם עכו"ם מביאין כדדרשינן איש איש לרבות עכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל ופשיטא שגר לא גרע, - ובקרבן אהרן הקשה זה. וכתב לתרץ וז"ל וי"ל דמשום דכתיב מכם להוציא, הו"א למעוטי גרים אתי משום דהשתא מקריבין בבחינת ישראל, ולא בבחינת עכו"ם לזה הוצרך קודם שיאמר מכם לרבות גרים עכ"ל. - ביאור דבריו דסבר דאעפ"י שמקבלין נו"נ מעכו"ם אבל קרבנו הוא בבחינת קרבן עכו"ם ולא בבחינת קרבן ישראל, ורבתה אותו תורה שיהי' קרבן הגר כקרבן ישראל ממש, - וע"כ למאי נפק"מ לדינא בזה. - להכי נראה שהנפק"מ לענין אם עלה לא ירד דבעכו"ם אם נפסל קרבן שלו אם עלה ירד, ובגר קרבנו דנפסל, אם עלה לא ירד. - אבל יש לדחות דדלמא הכוונה לענין ציץ אשר בעכו"ם אין הציץ מרצה, ובקרבן דגר יש ריצוי ציץ

ג איתא בזבחים ט"ו זר מנלן וכו' בני ישראל למעוטי מאי וכו' אלא למעוטי עכו"ם השתא ציץ לא מרצה דאמר מר ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב, - ולכאורה מה ראי' מטומאת בשר לטומאת גברא, דהלא בטומאת בשר לא מהני הציץ להקריב דבר טמא על המזבח, אבל הכא בכהן טמא ע"כ מיירי באופן שלא יטמא הדם והבשר וכמו שכתבו שם התוס', וא"כ לא יעלה על המזבח אלא דבר טהור, וא"כ שפיר יש לומר דהבני ישראל ממעט קרבן עכו"ם לומר שטמא יכול לעבוד עבודה בקרבן עכו"ם

ד ונראה דהנה יש לעיין בעצם ריצוי הציץ לפעולתו, משום דיש בזה לפרש שתים, א' טהרה, ב' כפרה. טהרה כיצד, דע"י הציץ לא נחשב הטומאה לפסול מפני שהציץ מפריח הטומאה מהקרבן, - והרי הוא כטהור, כפרה כיצד, היינו שהטומאה נשארה בתקפה, אבל אינו מונע הכפרה מהבעלים, - ומזה יש להוכיח כאופן הראשון דהציץ עושה טהרה, והיינו מטעם דכיון דחזינן דהציץ מרצה על הטומאה בקרבן ישראל א"כ עושה הציץ כמאן דליתא טומאה, והטומאה הרי היא כטהרה ורק גבי קרבן עכו"ם אמרה תורה שאין הציץ מרצה ע"כ הכוונה שאעפ"י שאין כאן טומאה בעצם, דע"כ הציץ כשם שעושה מטמא טהור בקרבן ישראל ע"כ עושה פעולה זו גם בקרבן עכו"ם לומר שאין בקרבן עכו"ם עצמיות טומאה מטעם דהציץ מתיר טמא למזבח באופן שזורקין עליו את הדם, ורק בזה נבדל קרבן עכו"ם שאינו עושה הריצוי לכפר. - ומעתה יש לדון ק"ו מעליא, והיינו דכמו שאנו רואים שהציץ אינו מרצה בטומאת בשר, וזהו לא מטעם טומאה העצמיות, רק הוא מדין טומאה, וא"כ כש"כ שהכהן העובד בטומאה שע"כ יש כאן דין טומאה המעכב כפרה, - ומזה יש להוכיח דבקרבן עכו"ם כשנטמא אם עלה לא תרד, דאל"כ אלא אמרינן דתרד, וע"כ משום דטומאה עצמיות עליו, א"כ אין ללמוד מזה לכהן העובד בטומאה ואין כאן ק"ו, וע"כ צריך לומר דגם בקרבן עכו"ם כשנטמא אם עלה לא ירד מטעם דלא חשבינן לי' בטומאה עצמיות אלא דין טומאה עליו, וכמו שכתבנו

ה אמנם נראה להוכיח מדברי התוס' מנחות ע"ג ד"ה איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים כו', הקשו תימא תיפ"ל מדכתיב גבי בע"מ ומיד בן נכר לא תקריבו הא תמימים תקריבו וכו' יעוי"ש. ואם אמרינן דיש הבדל בין קרבן נכרי לקרבן ישראל לענין אם עלו לא ירדו אתי שפיר, והיינו דכיון דגם קרבן עכו"ם עכשיו גם לאחר שרבתה תורה דמקבלין קרבנות מעכו"ם דמ"מ אם עלו פסולין על המזבח ירדו א"כ לא הוסיף דרשא זו דאיש איש מאומה ושפיר הקשו התוס', אבל אם אמרינן דקרבן עכו"ם נ"כ הדין דאם עלו לא ירדו, א"כ שפיר בענין לדרשא זו שמוסיף הא דאם עלו לא ירדו, דאי משום הא דמיד בן נכר שדייקינן הא תמימים יקריבו, עדיין יש מקום לומר דעכ"פ גריעא קדושתי' בזה דאם עלו פסולין ירדו, ולהכי איצטריך קרא עוד לרבות קרבן עכו"ם לומר שדינו כקרבן ישראל בזה דאם עלו לא ירדו, וע"כ מזבח דסברי התוס' לדבר ברור שקרבן עכו"ם אם עלו ירדו גם עכשיו שרבתה תורה מהא דאיש איש, - וע"כ הטעם בזה דכיון שאמרה תורה דהציץ אינו מרצה על קרבן עכו"ם, ממילא אנו יודעין שהציץ אינו פועל מאומה על קרבן עכו"ם, והטומאה בתקפה, ומטעם זה אף אם עלה תרד, וממילא כן הדין בכל הפסולין גם לבד מטומאה, דאמרינן בקרבן עכו"ם אם עלה תרד

ו אמנם בעיקרא דמילתא הא דאין הציץ מרצה בקרבן עכו"ם לא הביא זה הרמב"ם בהלכה. - ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה. - ובספר קרן אורה לזבחים מ"ה, כתב לא מצאתי להאי דינא בדברי הרמב"ם, ונראה דלשיטתו דבדם קדשים ליכא טומאה כלל, לא אשכחן ריצוי ציץ בעכו"ם, וכדאמרינן בפר"ק דפסחים, ובישראל אשכחן טומאת קמצים, אבל בעכו"ם אינו קרב אלא עולות עכת"ד יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין דהלא קיי"ל כר' יהושע דבנטמא בשר ואימורין דלא יזרוק ואם זרק הורצה, מטעם דהציץ מרצה כמבואר בפסחים ע"ז, וא"כ נם בעכו"ם איכא נפק"מ לדין זה, - וביותר תקשה להלח"מ שכתב דעכו"ם מביא מנחת נסכים, וא"כ איכא נפק"מ גם למנחת נסכים, - והנה זה יש לתרץ דאם לא יהי' הציץ מרצה ע"כ מביא המנחת נסכים משל צבור, ודינו כישראל, - אבל עכ"פ תקשה מהא דנטמא בשר ואימורין דאיכא נפק"מ לענין דיעבד אם זרק דהורצה מטעם הציץ, וא"כ תמוה טובא שיטת הרמב"ם מדוע השמיט האי דינא שהיא ברייתא ערוכה בלא פלוגתא.- וגם מסוגיא דזבחים ט"ו שכתבנו לעיל דכל עיקר ההוכחה לדין טמא ששימש פוסל בקרבן עכו"ם נלמד מק"ו מהא דאין הציץ מרצה על טומאת בשר בקרבן עכו"ם, וע"כ דזהו דבר מוסכם, וכן משמע מדברי התוס' שם שהקשו מהא דתמורה ג', וכן הקשו התוס' בתמורה אשר מק"ו זה נלמוד שיש חיוב כרת לאוכל קדשי עכו"ם בטומאה יעוי"ש, ולא אמרינן דפליגי בזה תנאי בעצם האי דינא דריצוי ציץ בעכו"ם, והאי תנא סבר דהציץ מרצה גם בקרבן עכו"ם, וממילא ליכא