נזר הקודש - מעילה י

ק"ו, וע"כ דסברי התוס' דדין זה מוסכם אליבא דכו"ע, וא"כ תמוה מדוע השמיט הרמב"ם, וצע"ג

ז והנה ידידי הגאון ר' אברהם צבי אב"ד ור"מ דמיר שליט"א, כתב בדבר השמטת הרמב"ם להא דאין הציץ מרצה בקרבן ב"נ, משום דהרמב"ם לא מצריך להאי דינא, והוא, דשיטת הרמב"ם דבדבר דאיתא בעיניה כמו הא דנטמא הבשר והאימורין, ומונחים לפנינו לא בעינן ריצוי ציץ כלל, ולזה נחיח גם הגרח"ע שליט"א בספרו, וכל עיקר הריצוי ציץ הוא רק לאקבועי בפיגול ולהביא לידי מעילה בקדשים קלים, וא"כ לא הוצרך הרמב"ם להביא להאי דינא בקרבן עכו"ם שאין בו מעילה, וגם אין חייבין עליו משום פיגול, וממילא אין נפק"מ לדינא, ואם בשביל הקרא דלרצון להכי שממעט קרבן עכו"ם זה לא מידרש מייתורא עכת"ד, - אבל עצם היסוד דלא בעינן ריצוי ציץ בשאיתא בעיניה תמוה דלפי"ז קשה מדוע שונה התנא להאי דינא, כיון דמשנה שאינה צריכה היא, - איברא דיש לומר דזה תליא בפלוגתא אם הזריקה מועלת ליוצא, דע"כ למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא, וצא, אעפ"י שאיתא בעיני', א"כ לא מהני הסברא דבעין מידי. - וא"כ בדם שנטמא או הבשר והאימורים שנטמאו לא מהני עליהם הזריקה אם לא בצירוף ריצוי ציץ, ולזה לא מהני בקרבן עכו"ם, והרמב"ם דסבר זריקה מועלת ליוצא כשיטת ר"ע לעיל ז', וא"כ תוכל הזריקה לפעול בדאיתא בעיני' גם ריצוי ציץ, ולהכי לא הביא האי דינא דלא מהני ריצוי ציץ בעכו"ם, והתנא סבר דאין זריקה מועלת ליוצא ולהכי שונה הא דאין ריצוי ציץ מהני בקרבן עכו"ם, אבל על עיקרא דמילתא עומדת סוגיא ערוכה לנגד זה, והוא

ח איתא בברייתא הובאה ביומא ז' דאמר לי' ר"ש לר' יהודה כהן גדול ביוהכ"פ יוכיח שאין הציץ על מצחו ומרצה, ואמר רבי יהודה הנה לכה"ג ביוהכ"פ שטומאה הותרה בצבור, - וקשה הא כל עיקרו שם על הטומאה ואיתא בעין ולא בעי ציץ לרצות לכו"ע, ואם לאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילא אין לנו להדחות עבודת יוהכ"פ שעיקרו לכפרה בא, - והנה לכאורה אפשר לומר דהסוגיא אזלא אליבא דר"א דסבר אין זריקה מועלת ליוצא ולדידי' לא מהני הא דבעין. - ובזה יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם דפוסק טומאה דחוי' בציבור, ומ"מ פסק דהציץ מרצה רק בעודו על מצחו, וכמו שהקשה בזה הכס"מ, - ולפי מה שכתבנו בזה, אפשר לומר דר"י שהשיב לר"ש דטומאה הותרה בצבור הוא אליבא דר"א דסבר אין זריקה מועלת ליוצא, אבל הרמב"ם דפסק כר"ע דזריקה מועלת ליוצא והיינו מטעם דכיון דאיתא בעיני' שפיר מועלת זריקה לעשות ריצוי, אבל זה ליתא לפי מה שמבואר במנחות י"ב דכל היכא דאיתא בפנים גם ר"א מודה דזריקה מועלת. לפי"ז בטומאה והקרבן בעזרה אם אמרינן דזריקה מועלת לרצות בלא ציץ, הנה לכו"ע הוא, וע"כ מוכח מזה דאעפ"י דאיתא בעין, מ"מ בעינן דוקא ציץ לרצות וזהו כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם

ט עוד סוגיא ערוכה עומדת לנגד, והוא בהא דאיתא בזבחים ט"ו בני ישראל למעוטי מאי וכו', אלא למעוטי עכו"ם השתא ציץ לא מרצה דאמר מר ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב, ע"כ מבואר מזה דכל עיקר הלימוד דאין קרבן עכו"ם קרב בטומאה נלמד מק"ו מהא דאין ריצוי ציץ בקרבן עכו"ם, ומשמע דזה הוי לכל האוקימתות דשם, וכן מבואר בתוס' תמורה ג' ד"ה ויליף, - ואם אמרינן דלהרמב"ם לא נצרך לזה לומר דאין ציץ מרצה בקרבן עכו"ם, וכיון שלא נצרך לזה ממילא אין לזה לימוד וא"כ אין ללמוד מעתה ק"ו להדין דאין קרבן עכו"ם קרב בטומאה, וזה ודאי דאין לומר דבקרבן עכו"ם קרב בטומאה להרמב"ם, וא"כ ע"כ צריך לומר דגם להרמב"ם נצרך ללימוד הזה דאין הציץ מרצה בכדי שנדע ללמוד דאין קרבן עכו"ם קרב בטומאה

י וגם בעיקרא דמילתא מה שכתב דהלימוד דלהם ולא לעכו"ם לא הוי מייתורא דקרא, א"כ היאך נפרש סוגיא דזבחים מ"ה ע"ב דפריך שם אמרוהו רבנן קמי' דר"פ כמאן דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי האמר בכולן אני רואה להחמיר, ומשני אפילו תימא ר' יוסי שאני התם דאמר קרא להם ולא לעכו"ם ע"כ, מבואר מזה דאי לאו קרא יתירא הוי אמרינן לר' יוסי דהציץ מרצה מטעם דלר' יוסי קרבן עכו"ם וקרבן ישראל שווים, - ואם אמרינן דלא הוי ייתור קרא א"כ אית לן לומר מצד הסברא דלר' יוסי מרצה ציץ בקרבן עכו"ם. - וגם תקשה מזה להרמב"ם דהרי ר' יוסי מבואר בפסחים ע"ח דיכול לסבור כר' יהושע, וא"כ זהו שיטת הרמב"ם ואם אמרינן דלהרמב"ם לא נצרך לימוד זה דאין הציץ מרצה, א"כ גם לר' יוסי כן, וא"כ היאך קאמר הש"ס דהדרשא איתא שם לרבי יוסי, ודוחק לומר דהנפק"מ לענין דם, ור' יוסי סבר דדם מקבל טומאה, - וביותר לפי דברי הצל"ח פסחים בסוגיא דרחסה"כ אות פ"ג דמאן דסבר משקין לטומאת עצמן דאורייתא דם קדשים ומים שמטבחיים טהורין לגמרי, - ורבי יוסי סבר דטומאת עצמן דאורייתא

יא והנה לכאורה דברי הרמב"ם מורים כמו"ש כת"ר שליט"א והגרח"ע שליט"א, והוא בהא דכתב בפר"א מפסוה"מ הל"א נפסל הבשר קודם זריקה או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה עכ"ל, ומשמע מזה דנפסל הבשר לא בעי ריצוי ציץ כמו הא דיצא חוץ לעזרה דלא בעי ריצוי ציץ, ואילו שם בהלכה ל"ד כתב הרמב"ם כל הזבחים של יחיד וכו' נטמאו לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה, כמבואר שם, הרי כתב דבעי ריצוי ציץ על הטומאה ותמוה ממה שכתב לעיל דנפסל הבשר לא בעי ריצוי ציץ, וכנראה שמזה יצא הגרח"ע שליט"א לומר דלא בעינן ריצוי ציץ על הרצאת הקרבן וכפרתו, ועיקר הריצוי למיקבעינהו בפיגול ולאפוקי מידי מעילה. אבל לדעתי נראה ומעודי אני מפרש דאין כוונת הרמב"ם בהלכה ל"א דנפסל הבשר היינו טומאה, והיינו דלטומאה בעינן דוקא ציץ לרצות, - ונפסל הבשר שכתב הרמב"ם הכוונה פסול אחר לבד מטומאה, והיינו פסול כזה שדומה לפסול דיוצא שהוא איסור אכילה וכדומה, כגון אם נגע הבשר בקדשים פסולים, או שנעשה אסור באכילה מאיזו סיבה, הנה לזה לא בעינן ריצוי ציץ, וזהו שמחלק הרמב"ם בין פסול טומאה לשארי פסולים, - ועכ"פ מבואר דשיטת הרמב"ם דלא מהני בטומאה הא דאיתא בעינא.