נזר הקודש - מעילה פח

שמעון דחמץ לאחר הפסח מותר, וא"כ לא פשע, וליכא מעילה, ולכן נשאר ההקדש בתקפו. - אבל בדין השני דמיירי בחמץ שלא קבל אחריות וא"כ אינו מחויב לבערו, וליכא מעילה בזה שלא פדאו, ונשאר ההקדש בתקפו עכת"ד. - אבל יש לעיין מה שייך מעילה בדבר הפשיעה דהלא הפשיעה היא בגדר מזיד, ואין הקדש מתחלל במזיד. - וביותר לשיטת הרמב"ם בפר"ב משכירות דסבר פשיעה הוא מזיק, וא"כ הרי"ז מזיד ואין כאן יציאה לחולין. - ואפילו אם נפרש דהרמב"ם סבר דלא הוי מזיק ממש, אלא הוי כעין מזיק כמו"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק קכ"ו דמתרץ מה שהקשה הראב"ד בהשגה דאם הוא מזיק א"כ מדוע קיי"ל פשיעה בבעלים פטור, וכתב הש"ך דאין כוונת הרמב"ם מזיק ממש אלא כמו מזיק הוא לענין דמן הסברא חייב פושע אפילו בלא קרא יעוי"ש, ביאור הדברים, דלא הוי מזיק ממש אלא כיון שקבל עליו שמירה, וזהו עיקר השמירה שלא יפשע, להכי הר"י כמזיק, וזהו כי אילו ידעו הבעלים שיפשע בהשמירה שזהו היפך מהקבלה דהשמירה לא היו מוסרין לו הבעלים, - והרי"ז כמו מזיק. - אמנם לענין מעילה דבעינן שוגג, ע"כ פשיעה לאו שוגג הוא

כד ונראה דהנה יש לחקור היאך הדין בשהי' שוגג על הפשיעה כגון ששכח מהפקדון, ומטעם זה פשע אם זה נקרא פשיעה, - ומסתבר דגם זה נקרא פשיעה מטעם דאדם מועד לעולם, וגם על שוגג חייב, וזהו סברת הרמב"ם שכתב דפשיעה הוי מזיק, והיינו דכמו שבמזיק אין חילוק בין שוגג למזיד מטעם דאדם מועד לעולם, הנה כן גם בשמירה באופן שפשע אפילו בשוגג דין פושע עליו, אבל לא הוי יותר מפושע ואין הבדל בין שוגג למזיד. - נמצא דיצוייר פשיעה דבשוגג. - והנה אעפ"י דלענין נזקין אין הבדל בין שוגג למזיד, אבל לגבי דין הקדש פשיעה דבשוגג דין שוגג עליו בזה שנוגע לגבי הקדש, אבל נקרא מזיק במה שנוגע לגבי שמירה, ומטעם זה יצא ההקדש לחולין

כה והנה הקשה לו חכ"א דהרי פגם ולא נהנה לא מעל, והשיב לו הגאון המחבר הנ"ל דגם מזיק הקדש בעינן שחייב לשלם הרי הוא יוצא לחולין עכת"ד יעוי"ש. - אבל תמוה דלא נחית דע"כ סבר הרמב"ם מכח המשנה דסוף מעילה דבעינן הנאה. - ועוד תמוה דלא נחית לומר דבעינן שוגג גם לענין זה, וגם מה שמדייק מפסחים כ"ז דלא משני הגמ' שלא נהנה המסיק אלא הוי מזיק גרידא מוכח דבמזיק ג"כ יוצא לחולין, - זה לא דייקא משום דסתם מזיק מזיד הוא. - ובאמת הוי מצי הש"ס לשנויי דמיירי במזיד וכמו שכתבו התוס' שם, ולא נחית הסוגיא לאוקמי' במזיק משום דסתם מזיק מזיד הוא

כו אמנם אם נפרש הסוגי' בפסחים דזהו כוונת רב דבשביל הפשיעה שלא פדה קודם הפסח נחשב למעילה ויוצא לחולין ג"כ מוכח דסבר רב כהסוגיא דב"מ מ"נ וכהתנא דברייתא דבהוצאה מרשות הקדש אפילו בלא הנאה ג"כ איכא מעילה משום הוצאה

א ע"ב אכילתו ואכילת חבירו וכו' פירשו התוס' הא דהאכיל את חבירו, היינו שאין הצירוף מטעם אכילתו של חבירו, דעל זה לא אמרה תורה שליחות, אלא מיירי שנתן לתוך פיו של חבירו, יעוי"ש. - והכוונה בזה דהחיוב מטעם הוצאה, בזה שמוציא מרשות הקדש לרשות חול, - והנה נשמע מזה דאכילה והוצאה ג"כ מצטרפין דהיינו אכילת עצמו שהחיוב משום אכילה, והנתינה לתוך פיו של חבירו שהוא משום הוצאה אשר משתיהן שו"פ ומצטרפין. - והנה לפי הנראה אם נטל משל הקדש דהיינו גזבר דיש לחייב גם האוכל משום הוצאה, וא"כ אפשר דמיירי הכא שאינו גזבר וחיוב שניהם הוא משום הוצאה, אבל מסתבר דמיירי גם בגזבר או הבעה"ב שהקדיש ועדיין מונח תחת ידו שדינו בגזבר כי בן משמע מדברי התוס' ב"מ צ"ט, ועי' ברי"ט אלגזי סוף פר"ג דבכורות בד"ה והנה, דאז אין לחייבו משום הוצאה רק משום אכילה, ומשמע דאכילה והוצאה ג"כ ישנם בצירוף

ב ויש לעיין בזה שכתבו התוס' שנתנו לתוך פיו,- דהלא כיון שהחיוב משום הוצאה, הלא גם כשאמר לחבירו שנותן לו לאכלו, וחבירו נתן מעצמו לתוך פיו ג"כ יש בזה משום הוצאה מטעם הנתינה לחבירו לאכלו, ומה לי אם עשה אותו שליח ליתן לאחר, או שאמר לו שהוא עצמו יאכל, כיון דהחיוב הוא על הנתינה

ג ונראה דלאו דוקא בשנתן הוא לתוך פיו של חבירו, אלא עיקר כוונת התוס' דמיירי שנתן לחבירו על מנת לאכול, - והנתינה לא נתקיימה עד שנותן לתוך פיו, וזהו הביאור אכילתו ואכילת חבירו. - ומה שכתבו התוס' שנתן לתוך פיו הכוונה הנתינה לתוך פיו, ואין הבדל בין אם נתן הוא, או שאמר לו לחבירו שיתן לתוך פיו, והרי"ז גם כן כאילו הוא נתן לתוך פיו, כיון שבשביל אמירתו וציווי שלו נתן לפיו, וכוונת התוס' לאשמעינן דאכילה והוצאה מצטרפין. - אמנם דוקא בתנאי זה דהצירוף נעשה בשתיהן בשוה על ידי אבילה, - ואצל הנותן החיוב בא בשביל האכילה, ואצל חבירו האכילה באה בתור תנאי, אבל קודם קיום התנאי לא נקרא הוצאה

ד והא דבעינן תנאי זה דאכילה, אפשר לומר משום דלא שייך גדר הוצאה ע"י נתינה לחבירו בפחות משו"פ ובהדיוט הרי"ז לא נחשב לנתינה, וכל שבהדיוט לית בה ממש, ליכא חיובא בהקדש. - אמנם באופן שאוכל את החצי שיעור ונהנה ממנו, חשיבה אכילה זו עם האכילה שאכל הניתן להיות מצורפין שתי האכילות לפרוטה, ואף שאין לחייב להנותן בשביל האכילה דהשני, אבל יש לחייבו מטעם הוצאה. - והוא לפי מה שמבואר בחידושי רע"א בפסחים במערכה ה' אות ז' דבדין זה נהנה וזה חסר, גם הנאה דפחות משו"פ נקרא נהנה כמבואר שם. - וא"כ מטעם זה נחשבת האכילה דפחות משו"פ להיות עליה תורת הוצאה. - וזהו מטעם זה נהנה וזה חסר דבהדיוט באופן זה חייב בתשלומין, ולהכי בהקדש באופן זה נקרא הוצאה בצירוף שתיהן. אבל בלעדי אכילה או הנאה אין שתי הוצאות מצטרפות לפרוטה להיות נחשבת להוצאה, והוא מטעם