נזר הקודש - מעילה פה

שמעון דמשהביא לעזרה ונפטר מאחריות מניע לו הנאה, שבשביל זה נקראת מעילה, ורבי יהודה סבר דלא הוי הנאה עד לאחר זריקה שהיא כפרת החטא

ו וכן נראה מסוגיא דב"מ מ"ג דהוצאה בלא הנאה ג"כ איכא מעילה, דאיתא שם איתבי' רב נחמן לרב הונא המפקיד מעות אצל שולחני אם צבורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר, ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר, ואם אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. - והיינו כיון שהשולחני חייב באחריותן יצאו מרשות הקדש ובאו לרשות שולחני, יעוי"ש ובפירש"י. - והנה הכא מאי הנאה אית לי' להמפקיד שהוא המוציא, הרי מבואר דבשביל הוצאה לחודיא יש בזה חיוב מעילה. - והנה הכא עוד יתרון יש דהנה בכל הני שכתבנו לעיל איכא לכהפ"ח הנאה אח"כ כשתצא לחולין, אבל הכא במפקיד מעות אין לו יתרון גם כשתצא לחולין, וא"כ אין בזה רק הוצאה לחודיא, ומ"מ סבר הש"ס דיש בזה חיוב מעילה. - וע"כ דהחיוב משום השינוי רשות

ז אבל יש לעיין מניין להש"ס לומר דגם באופן זה דלא מתקני מידי גם לאחר שנודע שהוא הקדש שיוצא לחולין אעפ"י שאין בזה שום הנאה גם אח"כ דלמא דוקא באופן שאיכא עכ"פ הנאה ע"י ההוצאה מהקדש לחולין, דהרי כיון שהלימוד מע"ז ומתרומה דלמא בעינן דומיא דתרומה במקצת, ובאופן זה דליכא שום הנאה גם אח"כ אפשר דזה לא נלמד גם מהריבוי דתמעול מעל. - ונראה דגם שם איכא הנאה בזה שהשולחני מחויב באחריות דאונסין. - ולזה פריך הש"ס ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. - וזהו רק אם אמרינן דמחויב באונסין, וזהו נחשב גם להנאה, ולרב נחמן דאמר נאנסו לא, אינו מתחייב בהנתינה דהגזבר להשולחני, ואפשר שהוא מטעם דחסרה ההנאה. - והא דמחויב בהוצאה דהשולחני זהו מטעם דהוי כשלוחו, והנאת השליח בזה הוי כאילו נהנה גם המשלח, וזהו שרבתה תורה שליחות אצל מעילה

ח עוד נראה דלמ"ד אפילו נאנסו, וזהו בא מחמת היתר שימוש בהמעות. - וא"כ הרי"ז כאילו נתנו להשולחני המעות להשתמש בהן, וא"כ בטח יש להמפקיד שהוא הגזבר טובה"נ ג"כ. - ולמ"ד נאנסו לא, היינו שלא נתנו לו להשתמש ואין לו גם טובה"נ ומ"מ כשהוציא השולחני חייב הגזבר מטעם שליחות, אעפ"י שלא עשאו שליח בפירוש, מ"מ הרי זה נחשב לשליח מטעם הגילוי דעת מדשלחו מותרין

ט אמנם קשה לי טובא היאך יתחייב הגזבר מטעם שליחות כשהוציא השולחני המעות. - כיון שההוצאה לא נעשית עבור המשלח, דהלא השולחני על דעת עצמו הוציא. - וע"כ צריך לומר דאין בזה ענין שליחות ממש, אלא החיוב מטעם הוצאה, והכוונה כמו שכתבו הראשונים בשיט"מ שם בב"מ דעל דעת הוצאה יהבינהו ליה ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיד הוו להו הלואה, וכן כתבו התוס' בב"מ כ"ט יעוי"ש. - ותצא מזה דהמוציא מעות להלואה יש בזה מעילה, והיינו משום הוצאה גרידא אעפ"י שליתא בזה שום הנאה. - ואעפ"י שרש"י מפרש דהוי שלוחו, וע"כ לא הוי הכוונה כמו שליחות למעילה, אלא הכוונה דהוי שלוחו להיות מוציא וההוצאה נקראת על שמו. - ומ"מ כל זמן שלא הוציא לא נתחייב הגיזבר כיון שבתורת פקדון יהבינהו. - ורק מפני שנתן לו רשות להשתמש נעשה המעות מלוה בשעה שמשתמש בהם. - ועד אותה שעה הוי פקדון, ומאותה שעה נעשה המעות מלוה, וזהו שעת חיובו. ועד אותה שעה יכול המפקיד לחזור בו, אבל זהו רק אם אמרינן נאנסו לא. - ולא קנה הנפקד המעות בעצמן, וזהו ההבדל בפלוגתא בהא דפליגי בנאנסו. וכן מבואר בשיט"מ בשם הרמב"ן. - אבל לפי"ז מבואר להדיא דלמ"ד נאנסו לא, מחויב המפקיד במעילה על ההוצאה גרידא בלא שום הנאה. - היינו גם לאחר שתצא לחולין אין לו שום הנאה. - וזה הוי חידוש דין, וגם מע"ז ומתרומה אין ללמוד זה - ואפשר דגם זה נחשב להנאה מה שעושה חסד עם השולחני שנותן לו רשות להשתמש. - וגם הנאה פחותה כזו אשר בכל מקום לא נחשבת מצוה להנאה כמו שאמרו מצות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ אמרינן דתמעול מעל ריבה. - עוד נראה דלאחר שהוציא פשיטא שחייב באחריות דאונסין, וזה נחשב להנאה דהיינו שכר שמירה באחריות וכמו שכתבנו לעיל

י והנה על הסוגיא יש לתמוה דמאי פריך רב נחמן לר"ה דאמר אפילו נאנסו, כי לא הוציא נמי. וזהו מטעם דהוי מלוה והשולחני קנה המעות וכמו שפירשו הראשונים שהוא מטעם שאין המפקיד יכול לחזור. - וקשה הא בקדושין מ"ח פליגי בזה תנאי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה קאי, וא"כ דלמא האי תנא דברייתא סבר דמלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא. - ומצאתי בפנ"י שהקשה בזה בצ"ע. - ועוד בעיקרא דמלתא תמוה דלדברי הרמב"ן קיימא פלוגתא זו דנאנסו בפלוגתא דתנאי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא

יא ונראה דהסוגיא אזלא הכא אליבא דרבה דאמר שם בקדושין אמר רבה אשכחינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי במלוה ברשות בעלים לחזרה והוא הדין לאונסין וכו' יעוי"ש. מבואר דמאן דסבר דחייב הלוה באונסין קיימא הלואה ברשותו גם לענין חזרה. - וממילא ר"ה דסבר אפילו נאנסו סבר דהוא הדין לחזרה, ולהכי פריך שפיר ר"נ לר"ה. - איברא דרבה עצמו אמר שם דלאונסין ברשות לוה קיימא מטעם דלא גרע משאלה, ופליגי אי ברשות בעלים לחזרה קיימא. - אבל הכא קיימא הסוגיא לרבה אליבא דרבנן דבי רב, וא"כ אין לתרץ דהאי תנא סבר כהתנא דסבר מלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא. דא"כ ע"כ סבר נ"כ דליכא חיוב אונסין. - וא"כ תקשה דתליא דין דנאנסו בתנאי

יב עוד נראה דהנה לכאורה קשה טובא בעיקר הקושיא דהקשו הראשונים בשיט"מ ואי קשיא לך הא דאמרינן בפר' השואל המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבו ואקשינן עלה בגמ' ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובה"נ שבו, וה"נ יהא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפ"ה אמרת דמעל עכ"ל. ולכאורה הלא זהו פירכת הגמ' בקדושין מ"ז ע"ב דפריך שם הא דאמר