נזר הקודש - מעילה פד

בכוונה כמו שכתב בפרכ"ג מכלים שם, והיינו שמפני שיש טומאה בעשייה דבכוונה גם בפחות מהשיעור להכי באים בצירוף מפני שלפעמים כולם שווים בשיעוריהם. - וזה ג"כ לא שייך בהא דשבת ושפיר יש לפרוך מה דפריך הש"ס לריבר"ח, וא"כ קשה מדוע לא הביא הא דחזיא לדוגמא

יח ונראה דלשיטת הרמב"ם ולפירושו אתי שפיר גם בשבת, והיינו דכמו שגבי טומאה סבר הרמב"ם דכיון דמשכחת טומאת מדרס גם בפחות מכשיעור לפי שיעוריהן באופן שעשה בכוונה, הנה כמו כן בשבת יצוייר גם בפחות משיעוריהן הקצובין לכל אחד ואחד, וזהו באופן שהי' מכוון למטרה דאז יש חיוב הוצאה גם בפחות כמו שכתב הרמב"ם בפרי"ח דשבת ה"כ וז"ל במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על ההוצאה כשיעור כשהוציא סתם, אבל המוציא לזרע או לרפואה או להראות מיני דוגמא ולכל כיוצא בזה חייב בכל שהוא, עכ"ל. - מבואר מזה שלשיטת הרמב"ם שוה דין שבת לדין טומאה בדין זה דבכוונה. - ואפשר לומר דזהו כוונת רבא שמשני חזיא לדוגמא, וסמך הרמב"ם בזה במה שכתב בהלכה כ', כן נראה בביאור הענין בס"ד

פרק חמישי

א משנה. הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה אעפ"י שלא פגם מעל וכו'. - הנה חשיב התנא חיוב מעילה עבור ההנאה, אבל לא חשיב התנא החיוב וב מעילה הבאה ע"י הוצאה בלא הנאה, דהיינו חיוב מעילה עבור השינוי רשות כשמשנה בזה שמוציא מרשות הקדש והכנסה לרשות הדיוט, ואפשר שסמיך התנא דמשנתינו על הברייתא דיש שלשה מיני מעילה וחד מהם הוצאה בלא הנאה, וזה נלמד ממעילה דע"ז ומתרומה כמו"ש התוס' לקמן ד"ה יכול, יעוי"ש. - אבל תמוה דגם התנא דברייתא לא הזכיר בהדיא הא דחיוב הוצאה, ואפשר שגם זה בכלל נהנה הוא, מפני שיש בהוצאה גם הנאה, והיינו דבכל הני שזכרו התוס' מכירה ונתינה ושאלה איכא גם הנאה, בקונה חפץ יש לו הנאה בזה שקונה, ונמצא פוגם ונהנה בדמי הקדש, וכמו כן בנותן מתנה לחבירו חפץ של הקדש יש לו טוה"נ וכמו כן במשאיל לחבירו טובת הנאה נחשב להנאה נם למעילה כמבואר בב"מ צ"ט במשאיל קורדום לחבירו מעל לפי טובה"נ. - אבל לפי"ז יש להבין דא"כ הרי"ז בכלל הנאה, ומה זה שחידשו התוס' הא דחיוב הוצאה, ועוד למה נפק"מ בהא דחיוב הוצאה כיון שתמיד איכא החיוב משום הנאה

ב ונראה בכוונת התוס' דבכל הני כמו בלוקח ונותן ומשאיל אעפ"י שיש לו הנאה בחוצאה זו. אבל כיון שכל זה נעשה בשגגה כמובן דכל חיובי מעילה הוא בשוגג. והנה כשנודע לו אח"כ שהוא דבר של הקדש הרי"ז בגדר טעות, ויש בזה ביטול מקח מטעם הטעות. - ויש מקום לומר דהמעשה הוי כאילו לא נעשה כדין טעות דעלמא, ואין זה דומה להנאת הגוף דזה לא אפשר בחזרה, משא"כ דברים שאפשר בחזרה לבטל הדבר, והרי"ז כאילו לא נעשה דבר, וא"כ נתבטלה גם ההנאה, כיון שהמקח בטל והנתינה והשאלה בטלים. - ומכל זה חידשו התוס' דיש כאן חיוב מטעם ההוצאה אף שהיא בטעות, וזה נלמד ממעילה דע"ז ומתרומה שגם באופן זה דההנאה נתבטלה, ויש חיוב מטעם ההוצאה, וחידוש דין הוא בהקדש, וזהו מטעם כיון דבל חיוב הקדש בא בטעות שהוא בשגגה, להכי חייבה תורה גם באופן זה שהוא מטעם שינוי רשות. - והוא מטעם דענין מעילה הוא ענין שינוי. - וכמובן שכל זה שייך באופן דבהדיוט אהני מעשיו, להכי בהקדש אעפ"י שלא אהני מעשיו מטעם הטעות, מ"מ יש בו מעילה, וממילא אהנו מעשיו בזה דיוצא לחולין. - אבל אין זה מטעם הנאה אלא מטעם הוצאה, ואעפ"י שההוצאה מביאה לידי הנאה, אמנם כל זה אם אמרינן דההוצאה חשובה להתחייב עליה משום מעילה, דאז באה ההנאה באחרונה. - אבל החיוב משום ההוצאה

ג וזהו הא דאמר רבי אמי ב"מ צ"ט המשאיל קרדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו, וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה. - יעוי"ש ובפירש"י. - והנה התם כשנתודע לו שהוא של הקדש קודם הביקוע, וא"כ הוי שאלה בטעות, וטעות כזה בהדיוט חוזר, וממילא אין לו הנאה של מאומה, לאחר שנודע שהוא של הקדש, ג"כ השאלה בטלה, נמצא דליכא הכא שום הנאה. - ומ"מ מעל בזה מטעם ההוצאה לחודיא, וממילא יש לו הנאה הבאה אח"כ מכח ההוצאה. - וכיון שהאי דינא דרבי אמי הובא גם ברמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ד מבואר שגם שיטת הרמב"ם דהחיוב משום הוצאה איכא במעילה

ד והנה לכאורה קשה טובא בהא דאיתא בסוגיא דידן לקמן דיליף מעילה בגז"ש מתרומה אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקודש לחול מן הקדש לקדש כגון לקח קני זבים וקני זבות וכו' מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר' שמעון, רבי יהודה אומר עד שיזרק הדם מניין ת"ל תמעול מעל מכל מקום. - ופירש"י לר"ש דסבר דחיוב אחריות עד שיביאנו לעזרה, ורבי יהודה סבר עד לאחר זריקה, וביאור הדברים דבעינן שיהנה הנאה. - וקשה מדוע לא יהי' מעילה עבור ההוצאה לחודיא. - והיינו שתיכף כשקבל המוכר המעות דהקדש עבור הבע"ח, יהי' חייב משום מעילה עבור ההוצאה, ולמה בעינן עד שיפטר מאחריות, לר"ש כדאית לי', ולר"י כדאית לי'

ה ונראה דכיון דעיקר מעילה הוא שינוי. ובהוצאה מרשות לרשות הכוונה מרשות קודש לרשות חול. - אמנם כל זה באופן שאינו מכניס שום דבר לקודש, משא"כ באופן הוצאה כזו אשר מוציא המעות לרשות חול, ומכניס הקנין או בהמה תחתיהם אין זה שינוי כיון שההוצאה וההכנסה באין כאחד, זה לא נקרא מעילה כיון שאינו מגרע לההקדש אלא אדרבה עלויי עלייה, דהרי המעות לא הי' עליהן אלא קדושת דמים, וכשקנה בהמה לקרבן או הקנין דנתקדשו בלקיחתן הרי הכניס קדושה מעליא שהיא קדושת הנוף, וא"כ פשיטא שאין זה שינוי כזה הנקראת מעילה. - ולהכי אין בזה מעילה עד שתהי' הנאה. ובזה פליגי תנאי אימתי בא לו ההנאה. וסבר ר'