נזר הקודש - מעילה פא

אבל עכשיו שרבתה תורה מחע"מ לאיסורא יש כאן ספ"ס לאיסור שמא מחצה בצמצום ושמא חמץ רובא. וכעין זה כתבו התוס' עירובין ה' ובכורות ט"ז וחולין כ"ח, ועל ספ"ס כזה יש מלקות מפני שדינו כרובא. - וכרת ליכא כיון שעיקר החיוב על מחצה באה, וללאו הוא דאתי. - ואפשר דסבר הירושלמי דמחצה על מחצה דינו כרוב, כמו שפליגי בזה תנאי ואמוראי בפסחים פ', חולין כ"ח, ובירושלמי הוריות. ואם אמרינן דמחצה דינו להיות לוקה עליו, דינו כרובא ויש בזה נם כרת. - והנכון כמו שפירשנו דכוונת הירושלמי שרבתה תורה כזית אשר רובו חמץ והמיעוט מצה, וכרת אין כאן מפני שחסר כזית חמץ, ולמלקות רבתה תורה גם בפחות מכזית בצירוף השלמה דמצה. - והוי רבותא גם לר' שמעון דיש מלקות גם בתערובות כמוש"נ

יב והנה לפי האוקימתא קמייתא בירושלמי דערלה דהמשנה אליבא דר"מ דסבר כל האיסורין מצטרפין זה לזה להיות לוקה עליהן בכזית. -- והנה למ"ד איסורין מבטלין זה את זה מטעם דאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו כמבואר בזבחים ע"ח ופירש"י שם כשהוא לועס בפיו נבלל מין אחד לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב יעוי"ש. - וא"כ היאך מהני הכא הצירוף. - וא"כ מוכח מזה דאין איסורין מבטלין זה את זה. - ותקשה לר"ל, וגם מדוע לא מותיב הש"ס מזה למ"ד איסורין מבטלין זה את זה. - ונראה דר"ל יפרש המשנה דהצירוף תהי' באוכלן בזה אחר זה בכדי אכילת פרס המצרפן דליתא בזה ביטול ברובא. - והנה באופן זה כתבו התוס' שם בזבחים שהקשו וא"ת והא תנן במעילה פרק קדשי מזבח הפיגול והנותר אין מצטרפין ואמר בגמ' לא שנו אלא לטומאת ידים, אבל לאכילה מצטרפין וכו', וי"ל דהתם בדלא מערב אבל הכא דמערב בטל דאיסורין מבטלין זה את זה יעוי"ש, וע"כ כוונת התוס' דמצטרפין בכדי אכילת פרס. - וה"ג בערלה וכלאי הכרם דמצטרפין היינו בכדי אכילת פרס

יג והנה מה שתירצו שם עוד דההוא דפיגול ונותר צירופם לא הוי למלקות מטעם דהוי לאו שבכללות, והצירוף הוי רק לאיסורא גרידא. - תמוה דהלא לאיסורא בלא"ה אסור מטעם חצי שיעור, והנה אפשר לומר דהכא מיירי אליבא דר"ל דסבר חצי שיעור מותר מן התורה ומהני הצירוף להיות אסור מן התורה. - אבל גם בעיקר שכתבו דאין בזה מלקות משום דהוי לאו שבכללות, דהנה זה ניחא בהא דפיגול ונותר אבל מה נעשה בהמשנה זו דערלה וכלאי הכרם דע"כ צירופם למלקות, ואין לומר דכיון דמשנה זו אליבא דר"מ דאמר דהצירוף משום לא תאכל כל תועבה והוי ג"כ לאו שבכללות, דזה ליתא דהלא כתבו התוס' בע"ז ס"ו ד"ה כל שתיעבתי לך לכל היכא דהאיסור מפורש כל אחד לבדו לא חשבינן ללאו שבכללו יעוי"ש. - והכא ערלה וכלאי הכרם יש לאו מיוחד לכל אחד לבדו, וע"כ להצירוף לר"מ הוי המלקות, וא"כ תקשה לר"ל. - וע"כ צריך לומר כמו שתירצו התוס' בתירוץ הראשון דהכא מיירי בדלא מערב וכמו שכתבנו לעיל

יד והנה גם בפיגול ונותר שכתבו התוס' דהוי לאו שבכללות. - תמוה טובא דהלא כתבו התוס' בפסחים כ"ד ד"ה הא אין לוקין וכו' דנותר ופיגול לא הוי לאו שבכללות מטעם שמפורשים בהדיא הלאוין שלהם יעוי"ש. - וזה הוי סתירה גלויה לדבריהם בזבחים. - וע"כ דהתירוץ הראשון הוא העיקר, וצ"ע

טו והנה התוס' בע"ז ס"ח ע"ב בהא דקאמר הש"ס דר"ש לית לי' צירוף אפילו איסור באיסור. מהא דאיתא בש"ס דילן דמוקי הש"ס דלר"ש אין מצטרפין דקאמר היינו שאין צריכין לצירוף מטעם דסני בכל שהוא למלקות, ותירצו בשם הר"ת דתרי משניות נינהו הא דמעילה והא דערלה. - דההיא דמעילה מיירי כשהוא בעינייהו ובזה לא בעינן לצירוף, וההיא דערלה מיירי בתערובות וסבר ר"ש דאין מצטרפין יעוי"ש. - והנה לפלא דהלא בירושלמי דערלה מבואר דמשנה חדא היא, ורק שני אוקימתות יש. - וע"כ הסוגיא דמעילה אליבא דאוקימתא קמייתא דמוקים כר"מ. - וע"כ הסוגיא דע"ז אליבא דאוקימתא בתרייתא דהירושלמי. - ולפי אוקימתא בתרייתא ע"כ ר"ש מודה בתערובות, וכמו שכתבנו לעיל

טז ויש לעיין בהא דפריך הש"ס הכא ומי בעי ר"ש צירוף והאמר כל שהוא למכות, מדוע לא משני הש"ס דמיירי הכא בתערובות. - היינו שנפלו ערלה וכלאי הכרם בקדרה וסברי רבנן דמצטרפין לאיסור ללקות עליהן. - ור"ש סבר דאין מצטרפין. והנה לר"ת דמפרש דההיא משנה נשנית בביה"מ באופן שהם בעינייהו אתי שפיר, אבל אם אמרינן דמשנה חדא היא ורק שני אוקימתות איכא. - א"כ מדוע לא משני הש"ס דמיירי בתערובות. - אבל נראה דזה תליא אם טעם כעיקר הוא מדאורייתא או מדרבנן. - והנה מבואר בסוגיא דפסחים מ"ג ובע"ז ס"ח דמאן דסובר נותן טעם לפגם אסור א"כ גיעולי נכרים לאו חידוש הוא ושפיר ילפינן מינה לעלמא, וממילא הוי ניעולי נכרים ונזיר שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, ממילא הוי טעם כעיקר דרבנן. - והר"ן כתב בפר' ניה"נ בסוגיא דירך שנתבשל וכו' דר"מ סבר נותן טעם לפגם אסור יעוי"ש, ממילא סבר טעכ"ע דרבנן. - וא"כ לא מצינן לאוקמי המשנה דמיירי שנתערבו בקדרה לאסור הקדרה מטעם צירוף ערלה וכלאי הכרם להיות נאסר התבשיל באיסור כזית משום דסוגיא דידן ע"כ אזלא לפום אוקימתא קמייתא דבירושלמי שהוא אליבא דר"מ, ור"מ לשיטתו דסבר נותן טעם לפגם אסור ממילא הוי טעם כעיקר רק איסור דרבנן וליכא מלקות, והסוגיא סוברת דעיקר דין המשנה למלקות נאמרה כפי האוקימתא קמייתא דבירושלמי, להכי הוכרחה הסוגיא לשנוי בדברי ר"ש שאמר אין מצטרפין דהכוונה לערלה וכלאי הכרם כשהן בענייהו, דהביאור אין מצטרפין אין צריך לצירוף קאמר

יז והנה מה שהקשו גדולי האחרונים על שיטה זו דבתערובות מודה ר' שמעון דבעינן כזית, מסוגיא שבועות כ"א. - מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ע"ג דף הספר.