נזר הקודש - מעילה פ

מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר עכ"ל יעוי"ש. - מתבאר מזה ענין צירוף ערלה לכלאי הכרם או להיפך כלאי הכרם לערלה, היינו שאם שני מינים הערלה וכלאי הכרם, ולמשל אם נפלה כלאי הכרם למינו, והערלה הוא דבר שאינו מינו עם המין שנפלה ואז הי' הערלה אוסר בנותן טעם. - אבל כשנצטרף הערלה אם הכלאי הכרם נעשה הערלה כמין הכלאי הכרם, והוי הכל מין במינו, וזה הצירוף מועיל להיתר שתעלה באחד מאתים ולזה התכוון הרמב"ם בפיה"מ וגם כאן בה' מאכלות אסורות, ור' שמעון דפליג וסבר דאין מצטרפין הכוונה דהערלה לא נעשה מין במינו בשביל הצירוף לכלאי הכרם ואוסר בנותן טעם מטעם דהוי מין בשאינו מינו. - אמנם מה שפירש לר"ש דסבר דר"ש סבר דלא מהני צירוף גם לאיסור זה הוי היפך סוגיא דידן דפריך דלר"ש גם בלא צירוף אוסר מטעם דסבר כל שהוא למכות

ה וגם בעיקר הדבר יש להבין אם באמת הערלה מין בשאינו מינו במקום שנפלה היאך בצירוף עם הכלאי הכרם והוא המין שנפלו בו שתהי' בשביל זה מין במינו. - ואם באמת הערלה נותנת טעם איסור מה מועיל הצירוף לבטל הטעם

ו ונראה דהרמב"ם לשיטתו דסבר דאזלינן בתר שמא מטעם דפוסק כרבא לגבי' דאביי דפליגי בע"ז ס"ו כמבואר בפרט"ז ממ"א הל"ב כמבואר בכס"מ. - ולהכי סבר בזה דכיון דמצטרפין ערלה לכלאי הכרם, וכיון דהמין כולו הוא כלאי הכרם נתבטל השם של המין הערלה. - והכל נקרא על שם המין ברובא ולא משגיחין על הטעם כלל. - אמנם ר' שמעון ע"כ סבר דלא ישתנה השם של הערלה כיון דסבר כל שהוא למכות. - ומפני החשיבות שיש לכל אחד להכי לא תשתנה השם גם באופן זה כיון דלא סבר צירוף מטעם דיש חשיבות לכל איסור ואיסור בפני עצמו. - ובזה ניחא דסבר ר"ש דלא אמרינן צירוף להיתר. - ומזה הטעם ניחא דלא סבר צירוף לאיסור והוא ג"כ מטעם זה דכיון דגם משהו איסור לוקין עליו. - להכי אינו בא לעולם לידי צירוף וממילא נפרדים הם בשמות אם הם מין בשאינו מינו

ז ובזה יש לפרש גם סוגיא דידן. - והיינו דבירושלמי שם יש שתי אוקימתות, חדא דמוקים המשנה אליבא דר"מ דאמר כל האיסורין מצטרפין זה עם זה מטעם לא תאכל כל תועבה, ובאוקימתא אחריתי דפליגי בתערובות ושלש מחלוקת. בדבר וזהו כמו שפירש הרמב"ם. - והנה לפי"ז אין להקשות מה שייך צירוף לר"ש כיון דסבר כל שהוא למכות. - והיינו דבתערובות של רובא ובנותן טעם מודה ר' שמעון. וכמו שכתבו התוס'. - וסבר כפשוטו דשני מיני איסורין אין מצטרפין גם בתערובות, וזהו מפני שסבר דיש חשיבות לכל אחד בפני עצמו. - אמנם סוגיא דידן הכא במכילתין אזלא לפי אוקימתא קמייתא דבירושלמי דמוקי המשנה כר"מ, ובזה פליג ר"ש ואמר דאין מצטרפין. - וכיון דלא מיירי בתערובות שפיר פריך הגמ' ומי צריך ר"ש צירוף והאמר כל שהוא למכות, ומשני דהכוונה אין צריכין לצרף. - אבל הרמב"ם מפרש בפיה"מ כפי אוקימתא בתרייתא שם בירושלמי

ח והנה מדברי הירושלמי לפי אוקימתא אחריתא שבירושלמי, והיא שיטת הרמב"ם בפיה"מ בערלה שם, מוכח דבתערובות מודה ר' שמעון דלא סגי במשהו להיות לוקה עליו. - וזהו מטעם דמה"ת נתבטל ברוב, ובזה גם ר"ש מודה, וזהו כמו שכתבו התוס' בכמה דוכתי'. - אבל יש לתמוה מהא דאיתא בירושלמי פר"ג דפסחים ה"א תיפתר (היינו הא דתני על עירובו סופג ארבעים) בחמץ ומצה שנתערבו, אמר רבי יוסה קושייתה על הדא דרבי בון בר כהנא מה כן קיימין אם בשרובו חמץ חייב כרת, אם בשרובו מצה יוצא בהן ידי חובתו בפסח אמר ר' שמואל בר רב יצחק תנא ר' יושוע אונייה תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר' שמעון דרבי שמעון אומר כל שהוא למכות יעוי"ש, הרי מבואר דגם בתערובות סבר ר' שמעון כל שהוא למכות, ושם בגליון ציון ירושלים העיר בזה בצ"ע

ט אמנם דברי הירושלמי לכאורה תמוה טובא דלפי"ז מאי חידושא דחמץ שרבתה תורה על תערובות חמץ שהוא בלאו, וזהו לר"ש באופן שאין כזית חמץ, מטעם דסבר כל שהוא למכות, קשה הא לר' שמעון כן איתא בכל איסורי תורה. - ועוד קשה דע"כ אין סברא דכל עיקר חידושא הוא לר"ש ולא לרבנן

י לכן נראה דכוונת הירושלמי לומר דמיירי בתערובות חמץ באופן שאין בו כזית חמץ ורבתה תורה דיש מלקות גם בפחות מכזית. - והיינו שאכל כזית תערובות מצה וחמץ, וחמץ הוי רובא, ומצה הוי מיעוט, ובצירוף יש כזית. - ובזה רבתה תורה בתערובות כזה יש מלקות, וכרת ליכא. ולדוגמא נקט הירושלמי הא דר"ש דאמר כל שהוא למכות, והיינו דמצינו לפעמים דיש מלקות גם בפחות מכזית. - והכא רבתה תורה דגם לרבנן יש מלקות בפחות מכזית, וזהו חידושא דחמץ. - ולפי"ז יש לומר דגם לר' שמעון דאמר כל שהוא למכות בכל איסורי תורה. - אמנם כל זה כשהוא בעין, אבל לא כשהוא בתערובות - ורבתה תורה בחמץ דבתערובות ג"כ ישנו במלקות. - ולפי"ז לא מיבעי' דלא קשה על רבותינו בעלי התוס' אלא אדרבה מזה ראי' דר' שמעון לא אמר כ"ש למכות בתערובות בכל איסורי תורה כמוש"נ

יא והנה יש לעיין מדוע לא משני הירושלמי דמיירי במחצה על מחצה, מחצה חמץ מחצה מצה, דכרת ליכא, ורבתה תורה למלקות וזהו שאמרה תורה לרבות על עירובו בלאו, וזהו שההיתר מצטרף לאיסור כמו גבי משרת לנזיר, או שאכל שני זיתים בתערובות דאנו דנין ג"כ שאכל מחצה חמץ ומחצה מצה. - כיון דאין לדון בזה תורת רובא. - אבל יש לומר דלזה לא בעינן לימוד דבלא"ה יש בזה מלקות דמשום דאכל שני זיתים אנו דנין דאכל כזית חמץ, ובאופן זה כרת נמי איכא. - אבל זה ליתא משום דאם לא רבתה תורה הוי אמרינן דיש ספ"ס להיתר וזהו דכיון דקיי"ל אי אפשר לצמצם, להיות מחצה על מחצה בדיוק, ויש לומר תמיד דלמא רובא מצה, ואעפ"י שיש להסתפק דלמא רובא חמץ, אבל עכ"פ ספיקא הוי. - ואי לאו דרבתה תורה מחצה על מחצה ללאו יש ספ"ס להיתר שמא מחצה, ושמא ההיתר מרובא.