נזר הקודש - מעילה עט

פיגול ונותר, ולא חשיב יוצא, וע"כ דלא גזרו טומאת ידים ביוצא

יא ונראה דיש לומר דמשום זה קאמר שמואל דלאכילה מצטרפין, דלכאורה קשה מניין הי' לשמואל לומר דסבר האי תנא דלאכילה מצטרפין. - אבל נראה דהוקשה לשמואל מדוע לא חשיב יוצא. - ולזה נחית דכוונת התנא לדייק דלאכילה הם בצירוף. וזה לא שייך ביוצא. - והיינו דהפסול יוצא לא נכלל בלאו זה דכל שבקודש פסול כמו"ש התוס' במכות י"ח וליתא בצירוף עם פיגול ונותר יעוי"ש. ומזה יש לדון ולומר דלהכי לא חשיב התנא יוצא, אף אם איתא בטומאת ידים. - מ"מ לא חשיב התנא יוצא מפני שאינו בצירוף בלאו דלא יאכל לענין מלקות. - ובדבר סוגיא דפסחים פ"ה עי' בצל"ח שם. - ובספרנו נזר הקודש לכריתות ט"ז ביארנו שיטת הרמב"ם והראב"ד בזה. - וכאשר ביארנו פשטות הירושלמי כשיטת התוס' והרמב"ם

יב ובעיקר הלאו דלא יאכל ביארנו לעיל דבל עיקר הלימוד לצירוף איתא למלקות, - וביותר לפי מה שכתבנו דנותר ליתא בזה. - וא"כ מה בא ללמדנו, היינו לאיזה פסול דהלא לפסול יוצא לא איצטרך, ולנשפך הדם הלא יש בזה הלאו דאכל קדשים לפני זריקה כמבואר במכות שם, ובנותר כתיב בהדיא דהרי כתבו התוס' בפסחים כ"ד ד"ה הא וכו' וז"ל, ותירץ דלגבי נותר שמפורש בהדיא דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא עכ"ל, ואם לפיגול הרי ילפינן עון עון מנותר, וע"כ דעיקר קרא לצירוף אתא. - וזהו כמו שכתבנו לעיל, אבל כל זה לענין מלקות, אבל לא לחילוק חטאות, וכמוש"נ

א דף י"ח, משנה, הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה. - ופירש"י כדאמרינן גבי פיגול ונותר. כוונת רש"י משום דיש לפרש המשנה לענין תערובות, היינו שנפלו ערלה וכלאי הכרם לתוך קדרה תבשיל של היתר מצטרפים שניהם לאסור במאתים. לזה פירש"י כדאמרינן גבי פיגול ונותר דשם הפירוש ששניהם מצטרפין לכזית ללקות עליו משום לא יאכל כי קודש הוא. - ה"נ הכוונה לענין מלקות משום לאו אחד הכוללים ביחד. - וזהו הלאו דלא תאכל כל תועבה. - וכן איתא בירושלמי פר"ב דערלה ה"א דאיתא מאן תנא דמצטרפין זה עם זה (גירסת הגר"א) רבי מאיר דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן דברי רבי מאיר כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה. - והוכרח רש"י לזה מסוגיא דידן דפריך ומי צריך ר"ש לצרופי והתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות, ומשני תני אין צריך לצרופי. - ואם מיירי המשנה בתערובות, הלא ע"כ ר"ש מודה דבעינן צירוף כמו שהוכיחו התוס' דמודה ר"ש בתערובות, דאל"כ מי לא סבר ר"ש ביטול האמור בתורה. - וע"כ דמיירי המשנה בבעין. - וזהו כמו לענין פיגול ונותר דהכונה לענין מלקות

ב והנה לכאורה גם נבלה של בהמה טהורה וטמאה יצטרפו משום הלאו הזה דלא תאכל כל תועבה. - ואעפ"י דאמר רב לעיל ט"ז דנבלת בהמה טהורה וטמאה לא מצטרפי לענין אכילה לענין מלקות, אבל יש לומר דלר"מ מצטרפין משום הלאו דלא תאכל כל תועבה. - ואין לומר דהוי לאו שבכללות. - והוא לפי הכלל שכתבו התוס' בפסחים כ"ד דכל היכא דהוי לאו מיוחד לכל אחד לא הוי לאו שבכללות, וה"נ איכא לאו מיוחד, וה"נ יש לאו מיוחד לנבלת בהמה טהורה ולטמאה, ודמיא ממש לפיגול ונותר. - והתוסיו"ט כתב ג"כ דלר"מ מצטרפין כל הנבלות טהורות וטמאות ומביא כן בשם הר"ש. - אמנם בפיה"מ מפרש לענין תערובות יעוי"ש. - וקשה דלפי"ז. מאי פריך הש"ס ומי צריך ר"ש לצירוף והא אמר ר"ש כ"ש למכות וקשה מה שייך כ"ש בתערובות בין לפירושא של רבינו יקיר, ובין לפירושו של ר"ת המבואר בתוס' ע"ז ס"ח, יעוי"ש, וע"כ דמיירי הכא בבעין וא"כ דברי הרמב"ם צ"ע

ג והנה יש לדייק בדברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב וז"ל, ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים, וכשיצטרף מהם חלק כל שהוא ויפול באחד ומאתים יעלה, ובפחות מזה יאסר הכל עכ"ל. - והנה משמע מדבריו דהצירוף מועיל שתעלה באחד ומאתים ובלעדי הצירוף לא תעלה באחד ומאתים, וזה תימא דאדרבה אם לא יצטרפו פשיטא דתעלה. - דהרי כשאנו דנין לכל חצי מזה השיעור, יש בכל אחד ארבע מאות חלקים למשל אם מאתים לכזית שלם אשר בצירוף ערלה וכלאי הכרם ביחד. - הנה אם לא באו בצירוף ואנו דנין על כל חצי זית יש ארבע מאות חלקים לבטל כל חצי זית. - ודוחק לומר דכוונת הרמב"ם על סוף דבריו שכתב אשר בפחות מזה יאסר הכל, היינו דבא ללמדנו דבעינן מאתים בחיוב על כל הכזית, והוא מטעם הצירוף דזה לא משמע מלשונו מדכתב אשר בשביל הצירוף יעלה. - וכן יש לדייק גם בלשונו בפרט"ו ממ"א הי"ד וז"ל, הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים, כיצד רביעית של יין ערלה או כלאי הכרם או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם שנפלה לתוך מאתים רביעיות של יין הכל מותר ואינו צריך להרים כלום, נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה עכ"ל, מלשון זה משמע ג"כ דהצירוף מועיל להיות עולה באחד ומאתים. - וזה תמוה כאשר כתבנו

ד אמנם דברי הרמב"ם מבוארים לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ב דערלה מ"א וז"ל, וערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה ואינם ממון שום אדם וכשבטל במיעוטן הותר באכילה כל התערובות ואם מצטרפין זה עם זה יש בהם שלשה מחלוקת תנא קמא אומר מצטרפין בין להיתר בין לאיסור, לאיסור הוא שיהי' חלק אחד מכולם ונפל בפחות ממאתים חלקים יאסר הכל, ולהיתר הוא שיהי' חלק אחד מכולם ג"כ נופל בר' חלקים ויהי' אותם הר' חלקים על דרך הדמיון ממין הערלה בלבד, ולא ממין כלאי הכרם, ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערים הכל בנותן טעם לפי שהוא מין בשאינו מינו, ואם הי' נותן חלק כלאי הכרם טעם בר' חלקים יהי' נאסר הכל מפני הטעם ואפילו הי' אותו חלק פחות ממאתים כמו שנתבאר, אבל מפני הערלה שנצטרפה לכלאי הכרם והוא ממין הר' חלקים נחשוב כאילו הוא הכל מין במינו ויעלה באחד ומאתים, ור"ש אומר אין