נזר הקודש - מעילה עז

שפירש מן המת, וכמו שתמה בזה מרן בכס"מ ומסיים בצ"ע, וע"כ סברת הראב"ד דכיון דאמרה תורה טומאה לאבר מן המת כמבואר בנזיר נ"ד הכוונה שכל טומאתו הוא מתורת אבר, ולא מטעם טומאת מת. - ממילא דינו שוה לאבר מן החי, וכשם שבשר הפורש מן אבר מן החי אינו מטמא מטעם טומאת מת אעפ"י שאבר זה דינו כמת שלם וכמו שכתב הרמב"ם שם בה"ג. - הנה כמו כן הדין באבר מן המת שהאבר יש לו טומאה מצד אבר, ולא מצד מת. וזהו כי האבר דינו כמת, אבל לא כמו שבא נפרש מן המת, אלא הרי הוא כמת עצמו. -אבל כל זה באופן שיש עליו תורת אבר, אבל כשחסר עצמו, ואין עליו תורת אבר, אין עליו ג"כ תורת מת, להכי לא הוי טומאה להבשר הנשאר אפילו כשיש בו כזית. -- אמנם שונה בבשר הפורש מן המת ממש אפילו בשפורש מן המת באופן שחותך מאבר מן המת, אמנם כיון שהאבר דבוק בגוף שלם, אין זה נקרא בשר הפורש מן האבר, אלא נקרא בשר הפורש מן המת, משא"כ בנחתך אבר מן המת, שאז יצא מטומאת מת, ונכנס לטומאת אבר, וכל טומאתו הוא רק מתורת אבר, כמו שכתבנו

ב והנה לענין בשר הפורש מאבר מן החי המבואר במשנה עדיות פר"ו מ"ג דפליגי שם תנאי דר"א מטמא וד' יהושע ור' נחוניא מטהרים, פירש הראב"ד שם בפירוש המשנה דלענין אהל פליגי. - אבל במגע ובמשא לכו"ע מטמא יעוי"ש. - נמצא דלשיטת הראב"ד בדין בשר אין הבדל בין בשר הפורש מן החי לבין בשר הפורש מן המת, ובשניהם אינן טמאין באהל, ושניהם מטמאין במגע ובמשא. - וזהו דלא כשיטת הרמב"ם בשתיהן, דהרמב"ם סבר דבשר הפורש מן האבר שבא מן המת דמטמא גם טומאת אהל, ובשר הפורש מן אבר מן החי טהור לגמרי. - וכן מבואר בתוסיו"ט בפר"ו דעדיות שזהו שיטת הרמב"ם

ג והנה איתא בתוספתא מגילה פר"א אין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא שאבר מן המת בשר הפורש ממנו טמא, ואבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור ע"כ. - והנה לשיטת הרמב"ם יש לפרש דבאבר מן המת בשר הפורש ממנו טמא היינו שמטמא גם באהל, ובשר הפורש מן אבר מן החי טהור לגמרי. משא"כ להראב"ד דסבר דבשר הפורש מן אבר מן המת מטמא רק במגע ובמשא, ובשר הפורש מן אבר מן החי ג"כ מטמא במגע ובמשא. - וא"כ אין הבדל ביניהם כלל לענין טומאה. - וא"כ מוכח מהתוספתא בשיטת הרמב"ם, ושיטת הראב"ד צע"ג

א תנן במגילה ח' אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופריעה ותגלחת וצפרים. והנה איתא בירושלמי פרחה מתוך הסגר ר' יוחנן אמר טעון צפרים ר' לעזר אומר אין טעון צפרים יעוי"ש. ולכאורה קשה מהא דתנן אין בין טהור מתוך הסגר למצורע מוחלט וכו' וצפרים משמע דהטהור מתוך הסגר אין טעון צפרים, ואם אמרינן דהטהור מתוך הסגר על ידי פריחה טעון צפרים, וא"כ היאך שנה התנא דהטהור מתוך הסגר אין טעון צפרים, וקשה הא איכא טהור מתוך הסגר בפריחה שטעון צפורים, וזהו כר' לעזר וקשה לר' יוחנן. - והנה בירושלמי שם מקשה לר' יוחנן מברייתא דתניא דטהור מתוך הסגר פטור מפריעה ומפריעה ומתגלחת ומצפרים, ומשני כל מה דאנן קיימין הכא בפריחות, והיינו דהכוונה בהתנא טהר מתוך הסגר, היינו הסגר עצמו בלא טהרה אחרת, וזהו באופן שטהור מפני שעמד הנגע בלא פסיון אחרי שני שבועות או שכהה הנגע וזה מדויק בלשון התנא טהר מתוך הסגר, עי' בפנ"מ. אמנם כל זה אתי שפיר בלשון הברייתא ששנה טהר מתוך הסגר. - אבל במשנתינו ששנה אין בין מצורע מוסגר, דהכוונה מצורע שלא בא להיות מוחלט, ויש בכלל זה גם מי שנתטהר מתוך הסגר על ידי פריחה, ומכל זה לא טעון צפרים. - וקשה ג"כ מדוע לא פריך הש"ס מהמשנה. - וע"כ דסבר הש"ס דגם כוונת המשנה מצורע מוסגר, שטהור מפני ההסגר לחודיא בלא סיבה חדשה כמו הא דפריחה, רק נתטהר מפני שכהה הנגע, או שעמד בעינו. - והנה בעמד בעינו אחרי שני שבועות הסגר מבואר בברייתא בתו"כ והובא בירושלמי הכא ששנה והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח שטהור וסימני מטמאין עמו ואינו טעון צפרים. - וזהו ששנה התנא בהמשנה אין בין מצורע מוסגר, והכוונה שנתטהר מתוך הסגרו לחודיא וזה אינו מעון צפרים

ב ויש להבין סברת ר' יוחנן דמחדש דהפריחה מתוך הסגר טעון צפרים, והלא כל עיקר הדין בצפרים נאמרה בתורה אחרי ההחלט, וזה כיון שלא נעשה מוחלט מדוע יטעון צפרים ומדוע נשתנה דינו מהא דעמד בעינו אחרי שני שבועות

ג ונראה דמדייק ממתניתין מדחשיב צפרים אחרי התגלחת, אשר זה שלא כסדרן דהרי הצפרים באים בראשונה והתגלחת עם הקרבנות באים לבסוף באחרונה. - וע"כ כוונת התנא להורות דהצפרים באות במצורע כזה המביא קרבנות וזה דוקא במוחלט, אבל במוסגר לכו"ע אינו מביא קרבנות, והיינו אפילו למ"ד דפריחה מתוך הסגר (בעי) צפרים, אבל קרבנות אינו מביא כמבואר בירושלמי, ומפרש ר' יוחנן דזהו כוונת התנא דתגלחת וצפרים ישנן במוחלט ולא במוסגר, משא"כ צפרים בלא תגלחת ישנו גם במוסגר לפעמים כגון בפריחה מתוך הסגר, וזה מוכח מדלא שנה התנא צפרים בראשונה

ד והנה יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם כל עיקר האי דינא דפריחה מתוך הסגר

ה ונראה דהנה הברייתא בתו"כ דיליף מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים ופריך והלא דין הוא וכו' והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח שטהר וסימני מטמאין עמו ואין טעון צפרים וכו' יעוי"ש. הנה האי יוכיח יש לדחות לפום סוגיא דש"ס דילן דע"כ מוכח דמי שעמד בו שני שבועות לא נקרא טהור גמור בודאי אלא הרי הוא בספק טהרה מטעם דאם יהי' פסיון מטמא למפרע, וכמו שמפרש התוס' רי"ד בסוגיא דכל זמן שעומד בעינו טהרתו מסופקת היא שמא קודם שיסתלק הנגע ופשה ויטמא למפרע יעוי"ש. - וא"כ אין להזקיקו בצפרים, כיון שלא קרינן לי' וטהר, וא"כ אין זה יוכיח שאמר התנא