נזר הקודש - מעילה עו

רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע יעוי"ש, וכן כתב בפר"ג מטו"מ ה"ג כתב להדיא הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע יעוי"ש. - ומקור לזה מהמשנה פר"ב דאהלות מ"ב דתנן מלא תרוד רקב שגבלו במים אינו חיבור לטומאה. - וזהו הטעם דאינו מטמא במגע שחסר בזה נגיעה, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז מנזירות וז"ל חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד יעוי"ש. - והנה בתוסר"ע הכא במשנה מביא לדברי הרמב"ם שיש טומאת מגע לרקב, ולא העיר מאומה בסתירת דברי הרמב"ם. - וגם לא העיר מסוגיא דחולין, דמבואר להדיא דאין לרקב טומאת מגע

יא ואין לחלק בין אם הרקב מונח בכלי למונח בלא כלי. - והיינו דבמונח בכלי יש לומר דהכלי מצרפן להיות גוש אחד, והנגיעה בהרקב שמונח בכלי נטמא גם טומאת מגע מטעם צירוף הכלי, דזה ליתא דהלא כתבו התוס' בחגיגה כ' ד"ה הכלי מצרף דלא מצינו צירוף בחולין יעוי"ש. - ובלא"ה לא מהני בזה צירוף לפי מה שביארנו בזה בספרנו דברי סופרים סי' ב', ובספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד. - וא"כ קשה טובא בסתירת דברי הרמב"ם

יב ונראה לבאר דברי הרמב"ם דהנה שם בטו"א כתב בזה הלשון טומאתו ולא שיעורו כגון בשר המת ורקב שלו יעוי"ש. ויש להבין מה זה שכתב רקב שלו, מדוע לא כתב סתם רקב כבכל מקום. לכן נראה דהכוונה ברמב"ם דמיירי באופן שהחצי זית בשר מן המת מחובר עם הרקבון של המת. - דהיינו שעדיין לא גיזז הרקב ממקומו, ומונח כמו שהוא עם החצי זית בשר. - וזהו שכתב בשר המת ורקב שלו היינו של הבשר, ומפני שהרקבון טרם גיזוז ממקומו, וא"כ מחובר הוא חיבור טבעי - ובחיבור טבעי סבר הרמב"ם שמטמא במגע ג"כ. - וזהו שהרי הטעם שאין הרקב מטמא במגע מפני שהוא חיבור ע"י אדם ואינו חיבור כמבואר במשנה וברמב"ם, כמו שכתבנו לעיל. - אמנם כל זה באופן שנטלוהו ממקומו והניחוה בתרוד או בחפניו. - אבל כשמונח במקומו שפיר הוי חיבור מעליא גם לטומאת מגע. - ובזה יש ליישב גם שיטת רש"י בנדה נ"ו ד"ה טומאת רקב שפירש ג"כ דרקב מטמא במגע. - ולכאורה הוי זה היפוך המשנה דאהלות פר"נ, ובתוסר"ע העיר בזה, יעוי"ש. - אבל לדברינו אתי שפיר דהתם ג"כ מיירי באופן שהמת מונח במקומו, והוי חיבור טבעי, בזה הוי נגיעה מעליא גם לטומאת מגע

יג והנה בדבר הצירוף כתב הרמב"ם בפר"ד מטו"א הי"א דבאופן שאינן שוין בין בטומאתן בין שיעורן אינן מצטרפין ואפילו כקל שבשניהן יעוי"ש. ויש לעיין דהרמב"ם פוסק בה' שבת פרח"י ה"ג דאין מצטרפין זה עם זה לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן. - איברא דשאני הא דהוצאה בשבת מטעם דכל הצירופין יש בהם חשיבות בפני עצמו כמו שאיתא בשבת ע"ו דאמר רבא שם ה"נ חזיא לדוגמא יעוי"ש. - אבל תמוה דהרמב"ם לא הביא האוקימתא הלזו, וצ"ע

יד במשנה, כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. הנה התוס' ביומא פ"א הקשו מאי איצטרך לר"ע בפר"ק דסנהדרין לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא באהל, וגם מאי טעמא דרבנן דפליגי והא קיי"ל כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. - ותירצו דמיירי ברביעית דם הבא משני נפלים שאין רביעית לא בזה ולא בזה מתחילה, יעוי"ש. ביאור דבריהם דאעפ"י שאין שיעור נפש לא בזה ולא בזה, וא"כ יש מקום לומר דלא מצטרפי שניהם ביחד לעשות נפש כיון שלא היתה בהם מעולם ענין נפש, ובזה משמיע לנו ר"ע שזה ג"כ נקרא נפש בצירוף, ורבנן סברי דאין זה נפש האמור בתורה. - אבל דבריהם תמוה טובא דהלא מבואר בפר"ב דאהלות מ"ב דסבר ר"ע דם קטן שיצא כולו אפילו כל שהוא טמא, והיינו כיון שזהו דמו שפיר קרינן בי' נפש. - ופשיטא אשר בנפל שהי' בו חצי רביעית טמא ולא בעי צירוף. - ומצאתי למהר"ם ב"ח בתוספות יוהכ"פ שהקשה בזה אתוס'. - והנה נראה דשאני נפל מקטן שנברא ואין בו רביעית דם. - וזה הדבר דקטן שנברא ואין בו רביעית דם שפיר קרינן בו נפש, כיון דחזינן דיש בו חיים. - משא"כ בנפל שאין בו רביעית אמרינן דטרם נשלם חיותו, וכיון דעומד להיות נשלם חיותו עד רביעית לולא שנעשה נפל, זה גרע טובא, ועל זה בעינן קרא לר"ע

טו ובעיקר הקושיא דהתוס' אפשר לומר דלא שייך צירוף בדבר הבא מכח החיים, והיינו דבר שעיקר חיותו תלוי בו, לא שייך חיות של חצאין, וכיון שכל עיקר הא דרביעית דם דמטמא נלמד מדכתיב נפש כמבואר בחולין ע"ב ע"א, וזהו כיון שעיקר חיותו של אדם ברביעית דם וחצי חיות לא נחשב לחיות, וגם אם נצרף שני חצאי חיות, עדיין לא נחשב לחיות כמובן, וממילא אפשר לומר דלא אמרינן בזה ענין צירוף, כיון דגם ע"י הצירוף חסר כאן נפש האמור בתורה

טז ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם דפסק בפר"ד מטו"מ ה"ד בכזית בשר משני מתים מצטרפין, ואילו בשדרה וגולגולת פסק דאין מצטרפין יעוי"ש. ומ"ש זה מזה, ומהר"ם ב"ח שם מסיים בצ"ע. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר נ"כ משום דדבר התלוי בחיות לא שייך צירוף, והשדרה והגולגולת דינם כמו רביעית דם, אשר כל עיקר חיותו של אדם תלוי בזה, ולהכי ליתנייהו בצירוף, כמוש"נ

א כתב הרמב"ם בפ"ב מטו"מ ה"ד וז"ל, אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת וכו' חסר עצמו אם נשאר כזית בשר מטמא כמת שלם עכ"ל. הביאור דהכזית בשר מן האבר שנפרש מן המת דינו שוה לכזית בשר הנפרש ממת ממש. - דמאי נפק"מ להאי בשר אם נפרש ממת שלם לבין אם נפרש מאבר שנפרש מן המת, כיון דסו"ס האי בשר בא ממת. - אמנם הראב"ד בהשגה ודעתו דהבשר מן הנפרש מן האבר מן המת שאני, ולא הוי דינו כהבשר הנפרש מהמת ממש. - איברא שלכאורה דבריו תמוהין משום דמה הבדל יש בין כזית בשר הפורש מן המת לכזית בשר הפורש מאבר