נזר הקודש - מעילה עה

לכאורה דכיון דרבתה תורה מוזה לכם הטמא שהדם כבשר כדלקמן, א"כ משמע שהדם דינו כבשר שרץ ממש, וא"כ כמו שהבשר מטמא כן גם הדם מטמא. אבל יש לעיין בהא דאמר רב בכריתות כ"א ע"ב דם שרצים לוקין עליו בכזית וכמסקנא שם דלוקה משום שרץ ואינו לוקה משום דם. - ואם אמרינן דיש בו בהדם טומאה מטעם דכבשר השרץ הוא, ומבואר לעיל ט"ז ע"ב דאמרה תורה בשרצים בטומאתו כך איסורו, והנה טומאתו בכעדשה, וא"כ נם איסורו צריך להיות בכעדשה. - ודוחק לומר דדינא דרב מיירי בשפירש הדם מן השרץ בעודו בחיים שאין בו טומאה, מדלא חלקו בזה בש"ס ולא בפוסקים. - וע"כ צריך לומר דליכא טומאה בהדם שפירש, וטומאת הדם דוקא עם בשר השרץ. - וקשה לפי"ז היאך יצטרף הדם עם הבשר. - ועוד דכיון דתיכף כשנפרש מן הבשר פרחה טומאתו, והיאך חוזר וניעור. - וע"כ צריך לפרש דמיירי שלא נפרד הדם בהבשר. - והכוונה בהברייתא בהא דדם משרץ אחר אבל בא ובשרו עמו. - וממילא תמיד הטומאה עמו ורק שהוא פחות מכעדשה בא בצירוף עם עוד שרץ ומשלים לכעדשה

ה אבל לפי"ז יש לעיין היאך יצטרפו דם ובשר. - הלא דיניהם חלוקים דבשר גם אם נפרד מהשרץ יש לו טומאה דהרי מטמא בכעדשה נם כשנפרש מהשרץ והוא לבדו. - משא"כ דם כשנפרד ונפרש מהשרץ אפילו הרבה פרחה טומאתו ממנו. - וא"כ אין טומאתו שוה. - וא"כ היאך בא בצירוף דם עם בשר - וע"כ צריך לומר דלא משגיחין על חילוק דין שביניהם, אם רק בנגיעה דעכשיו שהדם עם הבשר שניהם שווים לטמא בנגיעה, זה נקרא טומאתן שוה לטמא בנגיעה. - ומזה מוכח דנבלה ושרץ ע"כ נקרא טומאתן שוה מפני ששניהם מטמאין בנגיעה, ואעפ"י שנבלה מטמא גם במשא ושרץ אינו מטמא במשא, מ"מ לא נגרע בזה טומאתו דשרץ בטומאת מגע שלא יצטרפו, דהרי לא גרע זה מטומאת דם השרץ שיש לו קולא בפרישה בהבשר, ומ"מ נקרא טומאתן שוה. - ויש לומר דזה הי' הכרח לרש"י והר"ב לפרש דשרץ ונבלה טומאתו שוה. - והא דלא באו בצירוף הוא מפני ששיעורן אינו שוה שזו בכזית וזה בכעדשה

ו ונראה דזה הי' הכרח להתוס' דמפרשי הא דאמר רב חנין אמר רב ועודה בו (כן הגירסא, עי' בשיט"מ), והיינו דהדם לא נפרש מן הבשר אז דוקא בא בצירוף עם הבשר. - ולפי מה שפירשנו הטעם בזה משום דאם נפרש מן הבשר פרחה טומאתו ממנו. וזהו גם שיטת הרמב"ם בפר"ד מאבוה"ט ה"ז וז"ל. דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר עכ"ל, וע"כ דסבר דזהו שאמר רב ועודה בו, וזהו כמו שכתבנו דלרב דסבר דם שפירש לוקה בכזית הכוונה נם לאחר מיתה, וזהו מפני שפרחה טומאתו ממנו, דאין טומאה להדם בלא בשר מהשרץ, וכשפריך הש"ס מהברייתא דגם משרץ אחר בא בצירוף, ג"כ הכוונה שבא דם עם מעט בשר באופן אשר מעולם לא נפרש הדם מהבשר

ז אבל לפי"ז התמי' על הרמב"ם שלא נחית להביא להלכה הא דמחלק הש"ס הא בכולן הא במקצתן יהי' באיזה פירוש שיהי', אבל לפלא שלא נחית לזה. - ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. - והנה ראיתי בתפא"י במשנה שכתב דזה תליא בפלוגתא אם נוגע וחוזר ונוגע. - והיינו שמפרש הא בכולה שנגע בב' חצאי השיעור הא במקצתו שנגע רק באחד אעפ"י שמונחין יחד, וממילא כיון שסובר הרמב"ם דאין נוגע וחוזר ונוגע להכי השמיטה הרמב"ם יעוי"ש. הנה כאשר ביארנו לעיל אין מקום לזה כלל. - דע"כ הברייתא מיירי לכו"ע, וסבר האי תנא דחיבור אדם חיבור בשרצים מטעם ריבוי הכתוב דהטמאים

ח ולולא ולא דמסתפינא אמינא דמפרש הרמב"ם הא דמשני הש"ס הא בכולן הא במקצתן, היינו דמתרץ הש"ס דהא דקאמר רב דהצירוף דם עם הבשר דוקא כשהוא עם הבשר ביחד, ולא נפרד מהבשר מעולם, ובא לאפוקי באופן שנפרד הדם מהבשר, אבל לא בא למעט שלא יצטרפו דם ובשר גם משרץ אחר. והביאור הא בכולן, היינו שהדם עם הבשר ביחד, הא במקצתן שהדם נפרד מן הבשר, וזה נקרא מקצתן. ולא משגיחין על הלשון מפני שלשון מס' זו משונה כמו"ש התוס' לעיל ט"ז ד"ה ורבי בשם השר מקוצי ואין לדייק על הלשון. - ובאופן זה הביא הרמב"ם לדינא וכתב דדם ישנו בצירוף כשהוא עם הבשר ביחד, ולא נפרד מהבשר. - והא דלא הביא הרמב"ם דינא דברייתא הא דשרץ ושרץ דמצטרפין הנה זה נכלל במה שכתב בפר"ד מטו"א כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין

ט ונראה דיש מקור לדין זה דאמר רב דהצירוף דם לבשר הוא רק בעודה עם הבשר. - והוא בהא דאיתא בכריתות ד' ע"ב כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב מיוחד שחלבו חלק מבשרו וכו' אוציא דם שרצים הוא דאין דמן חלוק מבשרו מצטרפין ופירש"י שאין דמן חלוק מבשרו שאינו מוזהר על דמן משום דם אלא משום בשר שרץ. - ופריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין זה עם זה, ומשני אי לאו היקשא סד"א ה"מ לטומאה, אבל לאכילה אימא לא, אשמעינן היקשא לאכילה, והקשו התוס' תימא דנימא היקשא ונשתוק מוזה לכם הטמא ולגמור טומאה מאכילה יעוי"ש. - אבל אם אמרינן דהדרשא דוזה לכם הטמא בא להודיענו דבעינן דם עם הבשר ביחד, וזהו שנדרש וזה לכם בזה כמו שהוא כברייתי דם עם הבשר ביחד. וזהו הוי מקור לדינא דרב, וכפסקו של הרמב"ם דהצירוף דם עם בשר הוא דוקא כשהם ביחד

י והנה הרמב"ם בפיה"מ מפרש הא דתנן טומאתו ולא שיעורו כמו בשר המת ורקב שלו לפי שכל אחד משתיהן במגע ובמשא ובאהל אבל שיעור בשרו בכזית ושיעור רקב שלו מלא חפניו יעוי"ש. מבואר מזה דסבר דיש לרקב טומאת מגע. - וכן כתב נ"כ בפר"ד מטו"א הי"א וז"ל, שיעורו ולא טומאתו כגון בשר המת ורקב שלו עכ"ל, ותמוה טובא דהלא מבואר להדיא בחולין קכ"ו ע"ב דתניא שם מלא תרוד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק, מלא תרוד