נזר הקודש - מעילה עד

לומר כטומאתו כך איסורו להיות אסור משום אבר, כיון דהתורה לא אסרה באלו בתורת אבר, כיון שאין אבמה"ח נוהג בהו. - וממילא דין אבר ליכא הכא, ודינו כבשר ובעי כזית

ו אמנם לפי"ז קשה טובא בהא דבהמה טהורה דיש לה דין אבר מן החי. - וכיון דבפסוק זה דלא תשקצו את נפשותיכם גם בהמה ועוף כתיבי. - וכן מבואר בתוס' ד"ה אמר שכתבו דהא בהמה איתקש לשרצים בהאי קרא, והכוונה דגם בהמה איתקש אכילה לטומאה. - ומדוע לא נדרש בהו כטומאתן כך איסורן, ונפק"מ דליחייב על אבמה"ח אף שאין בו כזית כדין אבר לטומאה שאין לו שיעור. ותקשה מזה לרב דבעי כזית באבר מן החי, וכן פסק הרמב"ם דבעינן כזית בצירוף הגידין והעצמות. ולענין טומאה מטמאין בכל שהן. - ונראה דזהו הא דפריך בירושלמי נזיר פר"ו דאיתא שם התיב רבי אלעזר הרי אברי בהמה טהורה מטמאין בכל שהן ואכילתן בכזית יעוי"ש, וע"כ הכוונה על אבר מן החי דבעינן כזית. - איברא דיש לפרש על אבר מן הנבלה פריך שג"כ שיעורו בכזית בשר. - אבל גם אבמה"ח ישנו בהאי פירכא. - ומשני שם חייא בר אבא משום דכתיב לא תאכל כל נבלה יעוי"ש, והביאור דכל מה שנכלל בתור נבלה שיעורו בכזית, ואבמה"ח ג"כ בתורת נבלה יכונה מטעם חסרון שחיטה ושיעורו בכזית

ז תוס' ד"ה מ"ט וכו', וסתם אכילה בכזית. - והנה מדכתבו התוס' סתם אכילה, ולא כתבו אכילה בכזית, משמע מזה דסתם אכילה בתורה על כזית נאמרה. - וזהו דלא כהרא"ם הובא במל"מ פר"א מחו"מ ה"ז, ובפר"ד דשבועות ה"א דסתם אכילה בכ"ש, ומצד ההלמ"מ השיעור בכזית

ח דף י"ז משנה, דם השרץ ובשרו מצטרפין זה עם זה כלל אמר ר' יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין וכו'. - והנה הדם השרץ היינו דם מהשמנה שרצים המטמאים ודמו כבשר, בין לענין טומאה בין לענין שיעור שהוא כעדשה להכי הדם והבשר שניהם מצטרפין לכעדשה. - והנה ע"כ כמו כן לענין איסור, וכמו שפסק הרמב"ם בפר"ד מאבוה"ט ה"ז לענין טומאה, וכן פסק בפר"ב ממ"א ה"ט

ט שם במשנה, טומאתו ולא שיעורו, פירש"י כגון שרץ ונבלה דטומאתן שוה דשניהם הויין טומאת ערב. - וקשה הא אין טומאתן שוה דנבלה מטמא במשא ג"כ ואילו שרץ אינו מטמא רק במגע ולא במשא. - וע"כ סבר רש"י דהעיקר כיון דהמשך זמן הטומאה שוין נקרא טומאתן שוה. - אבל התוס' פירשו טומאתו ולא שיעורו כגון אבר מן המת וכזית מן המת יעוי"ש, מבואר דסברי התוס' דנבלה ושרץ נקרא אין טומאתן שוה, וכן מסקי התוס' דשרץ ונבלה אין טומאתן שוה, וע"כ משום דחלוקין בטומאתן לענין משא. - וכן שיטת הרמב"ם בפר"ד מה' טו"א הי"א שכתב וז"ל, ואין צריך לומר שאם לא היו שווים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר נבלה ובשר השרץ שאין מצטרפין עכ"ל, הרי חשיב נבילה ושרץ שאינם שווים בטומאה, וע"כ משום דחלוקים לענין משא. - וכן כתב בפיה"מ בהדיא דשרץ ונבלה אין טומאתן שוה מטעם שנבלה מטמא במשא ושרץ אינו מטמא במשא. - וע"כ סברת רש"י דמפני החומר שיש בנבלה יותר משרץ מפני שמטמא גם במשא בשביל זה לא נגרע הטומאה דשרץ לענין מגע, כיון דבמגע שניהם שווין כהמשך זמן טומאתם. ויש להבין מה זה הי' הכרח לרש"י לפרש כן. - והנה הברטנורא פירש ג"כ כפירש"י יעוי"ש ובתוס' ד"ע, ויבאור להלן

א גמרא, אמר רב חנן אמר רב דוקא דם השרץ ובשרו (גירסת רש"י). מתיב רבי יוסי בר"ח הטמאים מלמד שהן מצטרפין ואפילו שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות, אמר רב יוסף לא קשיא כאן בכולן כאן במקצתן ופירש"י דהעיקר אם בא ממקום חשוב היינו משרץ שלם דאז מצטרף גם משרץ אחר. - ומתניתין מיירי במקצתן דאז בעינן דם מבשרו של אותו שרץ דוקא

ב והנה יש לעיין היאך שייך צירוף משני שרצים הלא צריך להיות הנגיעה בשני החצאים. - דבשלמא דם השרץ עצמו ובשרו נקרא גוף אחד, ובחדא נגיעה נחשב לנגיעה מעליא, משא"כ שני חצאין דע"כ בעינן שתי נגיעות. - ואפילו אם נגע בבת אחת בשתי אצבעות, מ"מ נקרא נ"כ שתי נגיעות, וזה לא נקרא נגיעה. - איברא דפליגי בזה בר פדא ור' יוחנן בחולין קכ"ד ובר פדא סבר יש נוגע וחוזר ונוגע. - ומסתייעא לי' מברייתא זו. - אבל תקשה מזה לר' יוחנן דסבר אין נוגע וחוזר ונוגע. - איברא דמבואר בחולין שם דאמר רבי יוחנן רבי ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד, דהיינו דכמו דסבר רבי דוסא אין מאהיל וחוזר ומאהיל, כן סבר אין נוגע וחוזר ונוגע. - וחכמים דר"ד סברי דיש מאהיל וחוזר ומאהיל, כן סברי דיש נוגע וחוזר ונוגע. יעוי"ש. ולפי"ז יאמר רבי יוחנן דברייתא זו אזלא אליבא דחכמים אבל עדיין תקשה לפי"ז דמאי פריך הש"ס לרב מברייתא זו הלא יכול לתרץ דברייתא זו כחכמים דרבי דוסא, ורב סבר כרבי דוסא וכמו שסבר רבי יוחנן. - וא"כ אין לחדש דין זה לחלק בין כולן למקצתן, אשר חידוש גדול הוא, כיון שיש לומר דתליא בפלוגתא דתנאי. - וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דכיון דדרך התנא ללמוד צירוף מקרא דהטמאים אשר כוונת התורה שכל השרצים מצטרפין, ע"כ הביאור שאם מצרפן לעשות אחד דהיינו גוש אחד הוא חיבור מעליא. - ואעפ"י שבעלמא חיבור אדם לא הוי חיבור, אבל הכא רבתה תורה שחיבור אדם הוי חיבור ובנגיעה חדא נטמא

ג והנה הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ב כתב להאי דינא דחולין שם שפוסק כר' יוחנן דאין נוגע וחוזר ונוגע כתב מטעם שאין חיבור אדם חיבור יעוי"ש. - ולפי"ז הכא בהא דהטמאים שרבתה תורה צירוף ע"כ הכוונה שרבתה תורה לעשות חיבור אדם לחיבור, ולא תליא זה בפלוגתא דר"ד וחכמים. וזהו שפריך לרב, והוכרח לתרץ לחלק בין כולו למקצתו

ד והנה בדם שרצים שפירשו בפני עצמן אם יש להם טומאה בלא בשר השרץ. - משמע