נזר הקודש - מעילה עג

אבמה"ח בכזית הנפרד מאבר שאין בו גידין ועצמות. ובלא"ה יש חולקין על הרמב"ם בדין זה כמבואר שם בהה"מ, וכתב שזהו דעת הראב"ד בהשגה. - ומוכח מזה שגם דעת התוס' כהיש חולקים. - והתוס' לשיטתייהו שכתבו בחולין צ"ו ע"ב ד"ה ורבי יהודה דלעולם לא מחייב משום אבמה"ח עד שיאכל אבר שלם יעוי"ש. - והנה פשטות הסוגיא משמע דמשום אבמה"ח מיירי. - וזה אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דמיירי שנטל חצי זית מזו וחצי זית מזו היינו מהאברים שאין בו גידין ועצמות דאין החילוק מגרע חיובם, ומהני גם צירוף

כא והנה הראב"ד בהשגה כתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל, תימא הוא זה ומ"ש זה מן הבשר החי שאין בו אלא משום טריפה עכ"ל. - והנה כוונתו דכיון דבתולש כזית בשר מן אבר שאין בו גידין ועצמות יש בו משום אבמה"ח א"כ גם בתולש בשר מן החי ממש הרי זה לא גרע מן הנוטל מאבר שנקרא אבמה"ח וכש"כ בנוטל מבהמה חיה כזית בשר פשיטא שזה נקרא נוטל מן החי, ומדוע לא יתחייב רק משום ובשר בשדה טריפה. - והנה לכאורה אפשר לומר דהא דמחייב בבשר מן החי מיירי בתלש כזית בשר ממקום שאין זה בתור אבר אבל בתולש כזית בשר מאבר אחד מן האברים הרי"ז ג"כ בכלל אבר מן החי, ורק בתולש מן הבהמה חתיכת בשר ממקום שאינו אבר, כגון שחתך מן הגרון וכדומה, ובזה החיוב מן ובשר בשדה טריפה. - אבל זה ליתא דמלבד דחידוש גדול הוא. - אבל כוונת הראב"ד להקשות דע"כ לא גרע בהמה כולה בחייה להיות דינה כאבר

כב ונראה בסברת הרמב"ם דכיון דאבר מן החי נלמד מהא דאמרה תורה לא תאכל הנפש עם הבשר והיינו דאבר נקרא נפש מטעם שאם יחתכנו אינו עושה חליפין וכדפירש"י שם בחולין מפני שלא ישוב עוד הנפש הנטולה שאינה חוזרת יעוי"ש. וכל זה שייך בשחתך אבר שלם, אבל בחתך חתיכת בשר מן הבהמה, כיון שעושה חליפין דהרי חוזרת ומגדלת בשר אחר כדרכן של בע"ח אין זה נקרא נפש. - אמנם בשנטל וחתך אבר שלם מן הבהמה שזה נקרא אבר מן החי, אז כל האבר נקרא כן, אפילו הבשר ממנו, וממילא גם הבשר מכונה בשם אבר מן החי. - וזהו כוונת הרמב"ם ומיושבת השגת דראב"ד

כג ולפי"ז הא דבשר הבא מאבר מן החי שאין בו גידין ועצמות הנה כל האבר כולו נקרא נפש וממילא כל כזית וכזית בשם נפש יכונה מטעם טבעו שעושה פעולת החיים. - וזהו פעולת אבר, ולא פעולת בשר. - ובזה ניחא מה שקשה לכאורה -מדוע לא יתחייב גם משום ובשר בשדה טריפה. - ומצאתי אח"כ במנח"ח שמביא שכן הקשה הפר"ח. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר. - והיינו דהבשר הזה בשם אבר יכונה, מטעם שפעולתם פעולת אבר, ולא פעולת בשר. - וזה נראה בס"ד

א ע"ב. אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליהן בכזית וכו' כאן בחייהן כאן במיתתן, ע"כ הסוגיא. והנה יוצא מסוגיא זו דהאיסור בשרצים תליא בטומאתו דבמיתתן, דטומאתן דכעדשה כן איסורן בכעדשה ובחייהן דלא מטמאין, שיעור אכילתן להיות לוקה עליהן בכזית, ורב דאמר דאכילת שרצים בכזית מיירי בחייהן. - אמנם כל זה לענין בשר מן החי. - והנה יש לעיין היאך הדין לענין אבר מן החי בשרצים אם גם זה נכלל בדינא דרב דשיעורו בכזית, או"ד דכיון דתליא איסורן בטומאתן, ואבר מן החי בשרצים מטמאין כמבואר בחולין קכ"ה שמטמאין מטעם אבר מן החי, וכיון שאין שיעור לאברים לטומאה, כן אית לן לומר דאבר מן החי בשרצים איסורן להיות לוקה עליו נ"כ מתורת אבר

ב והנה מפשטות דברי רב שאמר אכילת שרצים לוקה עליהן בכזית משמע דבל אבילות שבחיים דמיירי בזה רב שיעורן לענין מלקות בכזית, והיינו כזית בשר, וליתא בזה דין אבר דסני גם במשהו בשר בצירוף גידין ועצמות. דאין לומר דכוונת רב בכזית גם לענין אבמה"ח וכמו שאמר רב בפר' גיה"נ לענין אבמה"ח דבעינן כזית בצירוף. - וה"נ לכאורה אפשר לומר דהכוונה בכזית על כל אופן היינו אם בשר בעינן כזית בשר, ואם אבר מן החי בעינן כזית מהאבר. - דזה ליתא דהרי אין נוהג אבמה"ח אלא בטהורים ולא בטמאים, ומכש"כ בשרצים. - וע"כ כוונת רב כזית היינו כזית בשר

ג והנה הרמב"ם בפר"ב ממ"א ה"ה כתב בהדיא וז"ל, אבל החותך אבר מן החי מן אחד מהן ואכלו אינו לוקה עד שיהי' בו כזית בשר עכ"ל, הרי מדייק הרמב"ם דגם באבר מן החי בשרצים חיובו משום בשר ולא משום אבר, ולהכי בעינן כזית בשר

ד והנה יש להבין טעמא מאי מדוע לא הוי איסורו כטומאתו. - והנה הה"מ כתב שם וז"ל, והטעם מפני שטומאת האברים אינה חלוקה בשרצים משארי הטומאות שכל הטומאות אבריה] מטמאין ג"כ בכל שהן עכ"ל. - אבל זה נדרש לביאור דהלא גם אם שאין שיעור לאברים לטומאה כבכל הטמאים. - ומטעם זה כן הדין בשרצים גם כן, אבל תמוה מדוע לא נימא דשרצים כיון דאמרה תורה דאיסורו כטומאתו, א"כ תהי' האיסור שבו ג"כ בתורת אברים, ואין לו שיעור

ה ונראה בביאור הדברים ושיטת הרמב"ם בזה, והוא דהנה זה ודאי דליתא דין אבר מן החי בשרצים כיון שאינו נוהג בטמאים וכש"כ בשרצים. וע"כ דכל עיקר חיובו בבשר הוא משום טמא. - נמצא דאיסורו וטומאתו בע"כ אינו שוה, דטומאתו הוא מתורת אבר כדין אבר דעלמא, ולא בעינן בשר רק להשלים התנאי דאבר, אבל איסורו שהוא מטעם טמא, אין לו שייכות לתורת אבר, להכי בעינן כזית בשר. - ולהכי אין לומר שתהי' איסורו כטומאתו דלהוי אסור מטעם אבר כטומאתו, כיון דלא שייך תורת אבר באיסורו. - וזה ודאי דאין מחדש דין חדש שתהי' תורת אבר לענין איסור, דזה לא אמרה תורה למידרש כן. - והיינו דהתורה חידשה למידרש כטומאתו כך איסורו רק לענין השיעור באופן שעצם האיסור כבר נודע לנו, וזה שייך בהא דבשר במיתתן. משא"כ באבר מן החי דליכא איסור בשרצים מצד אבר מן החי, רק האיסור משום טמא, וא"כ אין לנו