נזר הקודש - מעילה עב

הקשו שם אמאי לא יחול איסור אבמה"ח כיון דליכא טרפה אלא חצי שיעור יעוי"ש, הרי מבואר דסברי התוס' דאבר מן החי שיש בו שיעור חל על איסור חצי שיעור של טרפה. - והנה אפשר לומר דשאני הכא דנטל חצי שיעור מבהמה טמאה לאחר שמתה. - והיינו דכיון שבשעה שמתה לא היה עליה איסור נבלה ורק מפני שחתך ממנה כחצי זית לא אמרינן בזה דחוזר וניעור איסור נבלה. - ולא שייך בזה מיתלא תלי כהא דיבמות ל"ב דשאני התם שנפקע איסור הראשון ממש. - משא"כ הכא דהאיסור טמאה לא נפקע מהבהמה, ורק מפני המעשה שחתך ממנה חצי שיעור, בזה לא אמרינן דעל ידי מעשה שלו תהי' נפקע איסור טמאה. - ואם באמת לא נשאר ממנה רק כחצי זית אפשר שישנם בצירוף ובאופן זה מיירי שם בתוס' חולין בהא דתלש מן הטריפה. - אבל דוחק הוא. - אבל אפשר לומר דכיון דמעיקרא לא חל שוב אינו חל נם אח"כ, ובזה פליגי רב ולוי. - ובזה אפשר לומר דהוי רב ולוי לשיטתם בחולין ק"ח בחצי זית בשר וחצי זית חלב. - ומצאתי בספר נחלת יהושע סימן ו' נחית לזה. - ומיישב בזה קושיות התוס' דליכא למימר דפליגי באאחע"א דפליגי תנאי בזה, אבל לפירוש זה פליגי באופן שלא חל מעיקרא אם חל אח"כ. - ובספר מלבושי יו"ט בסי' ז' בקונט' ק"ו, כתב דפליגי אם איסור שלם חל על חצי שיעור

יד אמנם התוס' ע"כ לא סבר לה להני חילוקים מדחזינן שהקשו מדוע פליגי בפלוגתא דתנאי, והכוונה דמאי חידושא משמיענו. - וע"כ דלא סברי התוס' לכל הני סברות, ואם בשביל הקושיא מדוע לא יחול איסור נבלה על חצי שיעור דטמאה. - נראה דפשיטא לבעלי התוס' דהכא לא שייך זה מטעם דכיון דע"כ לא שייך לומר חלות האיסור נבלה על חצי שיעור דטמאה רק לאחר הצירוף, דקודם הצירוף ליכא בנבלה שיעור נבלה, ולא שייך חלות דחמור על הקל דהיינו השיעור שלם על חצי שיעור, ורק לאחר הצירוף שיש כזית נבלה בצירוף עם הטמא אז שייך החלות דשיעור שלם על חצי שיעור. - וכיון שאין לומר חלות קודם הצירוף, אמרינן לאידך גיסא שלא יצטרף, ואין כאן חלות, דהרי אין לומר חלות בכדי שיצטרפו, כיון דקודם הצירוף ליכא החלות, וזה נראה בס"ד

טו שם, אימא הא חיי שניהם מצטרפין ומני רבי יהודה היא דאמר אבמה"ח נוהג בטמאה. - וקשה לפי מה דאמר רב בחולין ק"ב דכו"ע סברי דב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים יעוי"ש, וא"כ הלא מצינן לתרוצו הברייתא לכו"ע והדיוק הא דחיי וחיי מצטרפין לאבמה"ח ונפק"מ לב"נ

טז והנה אפשר לומר דהנה הקשו בתוס' היאך אמרינן דחיי וחיי מצטרפין הא אמרינן בסו"פ ניה"נ דאף באבר שלם אם חלקו מבחוץ אינו עובר עליו אלמא דאם חלק האבר לשנים ואכלו כולו פטור, וכש"כ כזית משני אברים חצי אבר מזה וחצי אבר מזה דפטור, אלא ש"מ דע"כ מיירי הכא לענין אבילה בבשר הפורש מן החי יעוי"ש. ביאור דבריהם דבבשר הפורש מן החי גם כי חלקו לשנים חייב משום בשר מן החי. - דדוקא באבר הנחלק דינא הכי דבעינן כצורת אבר

יז והנה לפי"ז אפשר לומר דאין ב"נ מוזהר על בשר מן החי. - והיינו דלר' יוחנן דאמר בחולין ק"ב דבשר מן החי חייב משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו יעוי"ש, נמצא דאזהרתי' משום טריפה, ועל זה אין ב"נ מוזהר. - ולהכי לא מוקי הש"ס הכא דנפק"מ לב"נ כיון דבבשר מן החי מיירי, ובזה אין ב"נ מוזהר

יח אבל קשה להרמב"ם דפוסק בפר"ט מה' מלכים הי"א דב"נ מוזהר נם על בשר מן החי יעוי"ש. א"כ תקשה מדוע לא משני הש"ס הכא דמיירי בבשר מן החי ונפק"מ לב"נ. - ואפשר לומר דלב"נ בבשר לא בעינן לצירוף מטעם דלא ניתנו שיעורים לב"נ כמו"ש הרמב"ם שם בהלכה י' דחייב על בשר מן החי בכל שהו. - ומוכרח הש"ס לאוקמי בטמאים ואליבא דר' יהודה

יט והנה בעיקר קושיות התוס' מהא דאבר שחלקו דפטור הנה לשיטת רש"י בחולין שמפרש בעיקר הטעם דחלקו בפנים דפטור הוא מטעם דכיון שחידוש הוא דהתורה חייבה גם על גידין ועצמות, ולהכי בעינן שיאכל בבת אחת ולא בזה אחר זה באכילת פרס. - אבל אם חלקו מבחוץ ובלען בבת אחת חייב כמבואר שם. - ולפי"ז אתי שפיר הכא דכיון דהחילוק שמבחוץ אינו מגרע את החיוב אם רק הבליעה היתה בבת אחת, וא"כ שפיר יש מקום לומר דאם נטל שני חצאי אברים מטהור ומטמא ובלע אותם בבת אחת דחייב. - ומיושב קושיות התוס' לשיטת רש"י. - אמנם התוס' שם חולקים על שיטת רש"י וסברי דאם חלקן מבחוץ לא מהני לחייבו גם אם היתה הבליעה כאחת יעוי"ש, ולפי"ז לשיטתם הקשו שפיר

כ והנה לשיטת הרמב"ם בפר"ה ממ"א דאם חתך מקצת מאבר שאין בו עצם עובר ג"כ משום אבמה"ח כמו החותך מן הטחול או מן הלשון כזית עובר משום אבמה"ח ושיטת הרמב"ם כשיטת רש"י דאף בחלקו מבחוץ אם הבליעה היתה כאחת חייב.- וגם אפשר לומר דבזה שאין בו גידין ועצמות לא בעינן שתהי' הבליעה כאחת, וגם בזה אחר זה אם הוא באכילת פרס סגי, מטעם דבזה לא הוי חידוש. וכן כתב המנח"ח במצוה תנ"ב. - וא"כ אתי שפיר הכא דמצינן למימר הא דחיי וחיי מצטרפין מיירי בכזית בשר מן האברים שאין בהם גידין ועצמות דהחלוקה אינו מגרע החיוב. - וא"כ גם הצירוף לא מגרע החיוב למ"ד דנוהג בטמאים דין אבמה"ח. - והנה נם לשיטת התוס' דהחילוק האבר מגרע החיוב, אפשר לומר דזהו דוקא באבר שיש בו גידין ועצמות, וזהו ע"כ גם כן מצד שהוא חידוש התורה. - אבל באבר שאין בו גידין ועצמות, ושיעורו בכזית החילוק האבר אינו מגרע החיוב, וא"כ שפיר מהני הצירוף משני אברים. - ושפיר מצינו לאוקמי' החיוב באבר מן החי, ומדוע דחקוה התוס' לומר דמיירי בבשר מן החי. - וע"כ צריך לומר להתוס' לא סברי בהאי דינא כהרמב"ם לחייב על כזית מן האבר שאין בו גידין ועצמות. - אלא שיטת התוס' דאין לחייבו משום