נזר הקודש - מעילה ז

לזה לא יצא הקרבן מלהיות נקרא קדשי ה', וכן כתב התוסיו"ט ומסיים אלא שמלשון הרמב"ם בפר"ג מה"מ לא נראה כן עכ"ל. ולדעתי לא מצאתי ברמב"ם משמעות לזה, ואם בשביל שלא כתב זה, כמובן סמך על המובן בסברא דכיון דאיכא דם בצואר לקיים הקבלה והזריקה בהכשר הרי זה קרבן ד' ממש, ויש בו מעילה כדין קדשי קדשים. - ועוד מדכתב שם בה"ב דאם קבלו כשרים אח"כ הדם הנפש וזרקוה שיצא מדי מעילה יעוי"ש. וכן כתב בפיה"מ ממילא מובן דקודם לזה יש בו מעילה, דהרי ע"ב מחויבים הכהנים הכשרים לעשות כן, וא"כ עומד הזבח לזה

יג וכן מוכח מהסוגיא לקמן ה' דקאמר הש"ס ה"ד אילימא דקבלוהו פסולים וזרקו פסולים, הא קבלו וזרקו כשרים דמה טעון כיבוס קרי כאן וכו' יעוי"ש ביאור הדברים דלפי"ז מאי איריא דזרקוהו טמאים, הא אפילו אם זרקוהו טהורים אין דמה טעון כיבוס, ומשני דקמ"ל דפסול עושה שיריים, ולכך קאמר דזרקוהו טמאים יעוי"ש. ואם אמרינן דבקבלה לחודיא עושה שיריים אכתי תקשה למה נקט התנא דזרקוהו טמאים כיון דגם דבקבלה דטמאים נעשה שיריים, והוי דם פסול, ואין דמה טעון כיבוס אפילו חזר הכשר וקבל וזרק, - ומוכח מזה דבקבלה לחודיא לא נעשה שיריים. - והנה לפי"ז אם מיירי המשנה דלאחר שזרקו הכשרים בהדם שנפסל בקבלה ויש עוד דם הנפש בהצואר, - דאכתי הקרבן כשר הוא ועומד לזריקה, ויש בו מעילה, - וע"כ לפירוש הרמב"ם מיירי המשנה דקבלו פסולים לכל דם הנפש, והזריקה נעשית בהדם הפסול הזה. - וזהו כוונתו שכתב השני דברים ביחד והיינו דהכוונה ביחד שהזריקה נעשית בהדם הנפסל בקבלת הפסולים וכמו שכתבנו לעיל

יד והנה בהא דשחטן בצפון וקבל בדרום, - ונשאר עוד דם הנפש בצואר אם כשר יקבל הדם הנשאר אם יוכשר הקרבן. - נראה דכיון דקיי"ל דאין פסול עושה שיריים מלבד טמא - הנה כן גם בשהפסול נעשה במקום, ג"כ הדין דלא נפסל הדם שבצואר, אם יקבל הדם בצפון

טו ג"מ קתני קדשק"ד ששחטן בדרום מועלין בהן פשיטא סד"א הואיל ואמר עולא אמר רבי יוחנן קדשים שמתו יצאו מדי מעילה דבר תורה וכו. קמ"ל קדשים שמתו לא חזי כלל אבל דרום נהי דלא חזי לקדשי קדשים, אבל ראוי הוא לקדשים קלים ע"כ הסוגיא. - והנה הביאור בהא דראוי לקדשים קלים מהני גם לקדק"ד הוא מטעם דמפני זה הוי פסולו בקודש, ואם עלה לא ירד, כמו שמבואר בשיט"מ בשם מהר"פ יעוי"ש. - ובזה ניחא מדוע יש מעילה בנותר כמבואר במשנה כריתות כ"ג, ואין אנו דנין בזה תורת קדשים שמתו, וזהו ג"כ מטעם דאם עלה לא ירד וכמו שפירש"י שם. - והנה להתוס' בכריתות י"ד דכתבו בנותר הטעם שהוא קדושת הגוף יעוי"ש.- הנה גם כן לא דמי לקדשים שמתו אעפ"י שהוא ג"כ קדושה"נ, אבל חילוק יש ביניהם דנותר וכל פסולי קדשים שהעלן ע"ג המזבח נעשו לחמו של מזבח לאחר שמשלה בהן האור כמבואר ביומא מ"ו - משא"כ קדשים שמתו דלא שייך זה

טז ויש לעיין בהא דקדשים שמתו שיצאו מדי מעילה מאיזה טעם הוא משום דיש לפרש בשני אופנים א' שהוא מפני שהמיתה בעצמותה מוציאה מקדושתה, ב' שהוא מטעם כיון שאין הקדש צורך בה. - ונפק"מ אם יש בזה איסור אכילה הנוהג בקדשים מלבד איסור מעילה, דאם אמרינן שהמיתה מוציאה מקדושתה פשיטא שאין בזה גם איסור אכילה, אבל אם אמרינן להטעם שאין בזה מעילה שהוא מטעם דאין להקדש צורך בה, כי זה יספיק לסלק איסור מעילה. אבל אכתי נשאר איסור אכילה. - והנה מלשון הסוגיא הכא דקאמר בקדשים שמתו לא חזי כלל, משמע שהטעם מפני שאין להקדש צורך בו וכפירש"י דלא חזי לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים יעוי"ש. - וא"כ שפיר יש לומר דאכתי איסור אכילה נשאר בזה, - ונפק"מ גם כן לשחו"ח שזהו ג"כ כדין קדשים שמתו, אבל השחיטה ע"כ מתרת לאכילה מצד איסור אבמה"ח ואיסור אינה זבוחה. אבל אכתי נשאר איסור אכילה מטעם קדשים - אמנם התוס' בקדושין נ"ז כתבו שם דשחו"ח דמי לקדשים שמתו ומותרים באכילה מדאורייתא יעוי"ש, ומשמע דסברי התוס' דהמיתה בעצמותא מוציאה מדי הקדש לגמרי. - אבל יש להעיר דלפי"ז מדוע בעי קבורה כדתנן תמורה ל"ב קדשי מזבח שמתו יקברו - ואפשר שהוא מדרבנן - אבל שיטת רש"י התם שהוא מטעם שאין להקדש צורך בהן מטעם דלא מהני פדיון כמבואר שם, ולשיטה זו וע"כ מדי הקדש לא יצאו ע"י המיתה, ורק מתורת מעילה יצאו מטעם דלא נקרא קדשי ד' בהמובן שיש לגבוה צורך בהן

יז והא דאיתא בחולין פ"ה השוחט קדשים בחוץ הוי ששא"ר - ואם בשביל שאסור מדרבנן הא כתבו התוס' ב"ק ע"א ד"ה אלא דבשביל איסור דרבנן לא נקרא ששא"ר - וע"כ מדאורייתא אסור באכילה. - אבל נראה דזה תליא אם שחיטת חולין בעזרה הוי מן התורה או דרבנן דאם חשב"ע דאורייתא ילפינן בהקישא מה שלך בשלי אסור כן שלי בשלך אסור, יעוי"ש בסוגא בקדושין והתוס' כתבו כן אם אמרינן חושב"ע לאו דאורייתא. ומצאתי בעו"ש שנחית לזה

יח ע"ב איבעאי להו אי עלו מהו שירדו, רבה אמר אם עלו ירדו, רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו, אליבא דר' יהודה דכו"ע לא פליגי דירדו, כי פליגי אליבא דר"ש וכו' ע"כ. ויש לעיין בדברי הרמב"ם שפסק בפר"ג מפסוה"ג ה"ז כר' יהודה בהא דנשחטה בלילה ונשפך דמה דתרד, - וא"כ פשיטא שיש לפסוק הכא בהא דנשחטה בדרום דירדו. - ואילו בהלכות מעילה פר"ג ה"א כתב דאין בזה מעילה דב"ת אלא מעילה מדרבנן. וזה פלא דכיון דפסק דלא ירדו, א"כ יש בזה מעילה דבר תורה כמבואר הכא בסוגיין דזה בזה תליא, - ודברי מרן הכס"מ שכתב דטעם הרמב"ם דלהכי אין בזה מעילה רק מדרבנן משום דקיי"ל כר' יהודה דאם עלו ירדו, וזה תמוה דהרי הרמב"ם דוקא בהא דנשחטה בלילה או שנשפך דמה פוסק כרבי יהודה. אבל בשחיטה בדרום פוסק להדיא בפר"ג מפסוה"ג ה"ז דלא ירדו, והלח"מ הקשה שם יעוי"ש. - והנה הלח"מ מתרץ דסוגיות חלוקות חיינו