נזר הקודש - מעילה סז

אבל הרמב"ם בא להודיע בקדשי בדה"ב דגם בבע"מ מעיקרו בעי העמדה והערכה. - להכי בא לחדש דזה דוקא בשהקדיש בחיים, אבל בשהקדיש מתה כמו שחוטה ונבלה לבדה"ב לא בעי העמדה והערכה. - ובאופן זה ע"כ פודין גם להאכיל לכלבים כמו הא דנבלה מטעם דזה הוי כדין הקדש מטלטלין דעלמא. מטעם דזה הוי כדין מקדיש בעלת מום קבוע דאם מתה קודם שנפדית תפדה אח"כ כמבואר ברמב"ם פר"א מאי"מ הי"א וכמו כן בשהקדיש מתה לבדח"ב. ובזה מתורץ גם מה שהקשו התוס' מהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים

ה והנה אכתי יש להעיר מסוגיא דפסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל וכו', רב יוסף אמר בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי מ"ד מעל וכו' ומ"ד מעל קסבר אין פודין וכו' יעוי"ש. הרי מבואר דמאן דסבר אין פודין וכו' גם בקדושת דמים סבר כן. - והנה התוס' הקשו שם מהא דבכורות י"ד דמבואר דבקדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשו קדושה"ג כו"ע מודים דפודים, ותירצו אין פודין מדרבנן, ובשביל שאין פודין מדרבנן ממילא לא שוה מידי, וליכא מעילה, עכת"ד התוס' יעוי"ש. וא"כ אכתי תקשה סוגיא דהכא דאכתי לא דמי לאשפה דשאני אשפה דיש בה שויא משא"כ מתה דמדרבנן לא שויא מידי, וממילא ליכא גם מעילה. - ושפיר הקשו התוס' הכא מסוגיא דפסחים. - וההכרח לומר בתירוצם דדוקא להאכיל לכלבים אין פודין אבל לשארי הגאות פודין. - אבל לפי"ז תמוה בהא דאוכל חמץ של הקדש מדוע לא מעל כיון דאיכא שיווי דמים לשארי הנאות

ו ונראה דכוונת התוס' דדוקא בשמקדיש מתה מותר לשארי הנאות לפדות, כיון דעכ"פ נחתה הקדושה על מה שאין ראוי להקדיש בתחילה מפני שאין זה דרך כבוד להקדיש נבלה לבדה"ב. - להכי מותר ליהנות לשארי הנאות, אבל בשמקדיש דבר הראוי לאכילה, בזה לא שרו רבנן ליהנות שום הנאה, ואתי שפיר התם בחמץ דלא מעל. - זהו מה שנראה בביאור לפי פירושו של רגמ"ה. - עוד יש לומר דמפרש רגמ"ה דסוגיא דהכא לא אזלא כאוקימתא דרב יוסף שם, דהרי יש עוד אוקימתות התם

ז אמנם לפי פירוש התוס' דמפרש קדשים שמתו, היינו שהיו קדשי בדה"ב, ואח"כ מתו. - וסבר דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, ובהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים חידשו דשארי הנאות לבד מכלבים מותר ליהנות. - קשה טובא דלפי"ז תקשה מדוע בפסחים שם באוכל חמץ של הקדש לא מעל, דהרי עכ"פ יש בזה שוויא, וצ"ע

ח והנה בעיקר חידושא דהתוס' שחידשו דבשארי הנאות פודין את הקדשים. - הקשה בשיט"מ דלפי"ז מדוע הדין דבקדשים שמתו יקברו. - וכן בב"ק בשור פסוה"מ שנפל לבור אמרינן שם דאין פודין. - ואמאי והא אמרינן דבשאר הנאות מותרות ותירץ וז"ל, ויש לומר דשאני התם דאיכא קדוה"ג ובזה איסור אין פודין מן התורה ומשו"ה דין הוא דשארי הנאות נמי אסורות, אבל הכא קדשי בדה"ב דליכא אלא קדושת דמים, וא"כ איסור דאין פודין אלא מדרבנן, ומשום בזיון קדשים, ומשו"ה דין הוא דפודין בשאר הנאות עכ"ל, ובזה יש ליישב הא דתנן בתמורה ל' ע"ב כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן יעוי"ש, דע"כ משמע שאין להם פדיי' כלל, וגם לא להסיק תחת תבשילו. - והמהרי"ט אלגזי אות ל"ז הקשה בזה יעוי"ש, אבל לפי דברי השיט"מ אתי שפיר דהתם מיירי בקדשי מזבח דאיסור פדיי' מדאורייתא ולשארי הנאות נמי אסור

ט והנה מזה שכתבו התוס' והשיט"מ דשאר הנאות מותר כגון להסיק תחת תבשילו, - ומדוע לא כתבו דכיון דעיקר האיסור לפדות עבור כלבים. - והכא הלא איכא העור דאינה בת אכילה, ומשמע מזה דגם הנאה שהיא לאדם ג"כ אסור, ולאו דוקא כלבים, ולהכי נקטו להסיק תחת תבשילו, מפני שהוא שלא כדרך הנאה העומדת. - אמנם לפי"ז ע"כ דלא כשיטת התוס' ב"ק נ"ג ד"ה לענין כלים שכתבו דלית לן למעוטי אלא כיוצא בה אכילה יעוי"ש. - והנה יש לומר הא דלא חשיבה הנאת העור אשר בשביל זה יהי' נפדה, משום דאם יבוא לפדיי' הלא אז תצא לחולין כל הבהמה גם הבשר וממילא אין פודין. - וכן כתבו התוס' בשבועות י"א ד"ה משום דאף העור אין פודין, והוכיחו מהא דזבחים ק"ג מבכור שנטרף. ומטעם זה שפיר כתבו הכא הנאה דלהסיק תחת תבשילו שזה שייך להבשר וממילא גם העור ניתר בהנאה שהעור ממילא היא לשאר הנאות כמובן

י והנה גם בזה שתירצו התוס' וכתבו מי לא עסקינן דהעמידן מחיים ולא הספיק לפדותן מחיים עד שמתו ואפ"ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה. - מבואר מדברי התוס' דמהני העמדה והערכה דמחיים אף לאחר מיתה. - והנה לא כן כתבו התוס' חולין קל"ה דאיתא שם דאיצטרך למיתני דראשית הגז אינו נוהג במוקדשין דסד"א היכא דעבר וגזז וכו' ופריך והא בעינן העמדה והערכה, והקשו התוס' שם ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ותירצו דבעינן העמדה והערכה בשעת פדייה יעוי"ש, וכנראה שזהו כוונת מרן בגיוה"ש שמציין לדברי התוס'. - והנה בלא"ה יש להבין מה מהני הערכה דמחיים אלאחר מיתה שע"כ הופחת מדמיה. - והנה הרש"ש כתב בכוונת התוס' דהעריכו בשעה שהיתה מסוכנת למות, והעריכו כמה תהי' בדמי' לאחר מיתה יעוי"ש. הנה מה שכתב דמהני העמדה והערכה בעודה מפרכסת הצדק אתו. - וכן מבואר בחולין ל' דמפרכסת הרי היא כחיה. - והתוס' בערכין ד' ד"ה ולא כתבו כן לענין העמדה והערכה יעוי"ש, וכן כתבו התוס' ב"ק ע"ו ד"ה בשוחט. - אבל יש לחלק דאינו דומה מפרכסת של שחיטה למפרכסת של מיתה. - וכמו"ש השיט"מ בערכין שם שכתב דבשחיטה אעפ"י שאינה יכולה לחיות, עדיין יש בה חיות ויכול להעמידה לפי רגע, אבל גוסס אעפ"י שיכול לחיות כבר נחלש ולאו בר העמדה הוא יעוי"ש. - וה"נ מפרכסת של מיתה כמובן אינה בת העמדה, וא"כ דברי התוס' צריכין ביאור במה מהני ההעמדה והערבה דמחיים אלאחר מיתה.