נזר הקודש - מעילה סו

כדלקמן י"ח, וזהו מה שכתבו התוס' ולמ"ד דנהנה בשו"פ, הכוונה לרבנן דסברי דגם האכילה חיובה מטעם ההנאה שבה, וממילא השיעור בפרוטה

יא והנה כמו כן יש לבאר בדברי הרמב"ם והראב"ד בפר"א דמעילה ה"ג שכתב וז"ל, כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו ואזהרה של מעילה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו', מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה וכו', בין מקדשי מזבח ובין מקדשי בדה"ב אם נהנה מהן שו"פ לוקה, והראב"ד כתב וז"ל א"א ופשוטה מזו היא בתרומת הקדשים לא תאכל עכ"ל ועי' בכס"מ. - והנה הראב"ד כוונתו להלימוד מתרומה. - ומכל זה לא כתב הראב"ד דבעינן כזית. וע"כ צריך לומר הטעם כמו שכתבנו דלרבנן דרבי גם באכילה בהנאה תליא, אמנם הרמב"ם דיליף אזהרה של מעילה בהא דלא תוכל לאכול בשעריך, דכתיב אכילה, ומדוע לא כתב דבעינן כזית, ומשמע דסבר דלא בעינן כזית מדכתב אם נהנה בהן שו"פ לוקה, וע"כ דבפרוטה תליא חיובו. - ומצאתי במל"מ שהקשה בזה יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דכיון דלשיטת רבנן עיקרה של מעילה וחיובה על ההנאה הבאה גם מכח האכילה, לכן גם האזהרה הבאה בייחוד ג"כ הכוונה על ההנאה. והרמב"ם אעפ"י שהביא הלימוד לאזהרה מקרא דלא תוכל וגו' אבל ע"כ סבר ג"כ מה שנלמד מתרומה וכמו"ש מרן הכס"מ רק הביא הדרשא הפשוטה בגמ' להדיא. - ומרבנן דרבי ע"כ מוכרח דהאכילה דקדש חיובה מטעם ההנאה בחיובי מעילה, וכמוש"נ

שם בגמ'. ומדאורייתא לא והתניא רבי אומר כל חלב לד' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה מדרבנן. ולכאורה מדוע נימא שהוא מדרבנן, הלא סו"ס כל ריבויא הוא. ונראה דהנה בזבחים ל"ו ע"ב נדרש מזה לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה. - וא"כ כיון דנדרש לענין טומאה, להכי אמרו דלענין מעילה הוי אסמכתא בעלמא. - אמנם התוס' בד"ה מהאי כתבו דרבי ינאי יליף מעילה לקדשי מזבח מדרשא דכל חלב יעוי"ש, וקשה הא בעינן לדרשא לרבות קדשים קלים לטומאה, ודוחק לומר דתרתי שמעינן, וצ"ע

ובעיקר דברי רבי דדריש לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, מבואר בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף כ"ג

א שם. במאי אילימא בקדשי בדה"ב אפילו כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדה"ב וכו'. - והקשה רבינו חיים הובא בתוס' מי דמי אשפה ראויה לפדות, אבל האי לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמדה והערכה. - ביאור הדברים דבאופן שיש פדיון ממילא יש לה דמים ושייך בזה מעילה, אבל כשאין לה פדיון ממילא אין לה דמים ולא שייך מעילה. - והתוס' תירצו דשמא קסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה. - אבל תמוה דהלא מבואר בתמורה ל"ב דר' יוחנן גופי' סבר דלרבנן קדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה. - ודוחק לומר דר' יוחנן סבר כר' שמעון דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, וביותר שדוחק לומר דהש"ס פריך מטעם זה לר' יוחנן, ומצאתי ברש"ש שעמד בזה. ועוד תמוה דמבואר להדיא בירושלמי פר"ג דמעש"ש ה"ו דאמר שם רבי יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדה"ב לטעון העמדה והערכה, וזהו הא דתנן שם צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר יעוי"ש. - וזהו מטעם חסרון העמדה והערכה

ב והנה רגמ"ה מפרש וז"ל, לא יהא אלא כמקדיש אשפה כלומר כי היכי דאשפה קדשה לדמיה, וה"נ אם מקדיש בהמה לאחר מיתתה לבדה"ב מי לא קדשה לדמיה ואית בה מעילה עכ"ל, מבואר דמפרש דקדשים בקדשי בדה"ב שהקדיש בהמה לאחר מיתתה, וע"כ משום דהוקשה לו הקושיא שהקשה רבינו חיים הכהן דבמתה חסר העמדה והערכה, להכי מפרש דמיירי שהקדיש לאחר מיתתה, ובזה לא בעינן העמדה והערכה. - וע"כ דזה עדיף יותר ממקדיש בעל מום מעיקרו לבדה"ב דבעי העמדה והערכה, ובזה יובדל קדשי בדה"ב מקדשי מזבח כמבואר בתמורה ל"ב ע"ב ובתוס' שם סוה"ע. - משא"כ באופן שמקדיש מתה לבדה"ב אין בזה חסרון הא דהעמדה והערכה כמבואר בתו"כ פ' בחוקותי. - ובירושלמי פר"ג דמעש"ש דבזה רבתה תורה, והיינו דלא אמרינן שתהי' דינה כאילו הקדישה מחיים ומתה דבעי העמדה והערכה אבל כשהקדיש מתה רבתה תורה דלא מעכב העמדה והערכה, וזה הוי מקור טהור לפירושו של רגמ"ה. - ומפרש דקדשים שמתו היינו שמתו והם נעשו קדשים

ג והנה הירושלמי מביא שם ראי' מהא דתנן לעיל י"ב, חמורה מועלין בה ובחלבה, וחלב לאו כמתה היא, וכל שהוא טעון פדיון מועלין בו יעוי"ש. ולכאורה מאי ראי' מחלב הלא לא גרע זה ממטלטלין דעלמא דלא בעי העמדה והערכה. - ונראה דכיון שהי' בבהמה מחובר נחשב כגוף הבע"ח, ויש לדון בזה כמו הבע"ח בעצמו, כמו שמצינו בגיזה דבעי העמדה והערכה כדאיתא בחולין קל"ה, וזהו מפני שהי' מחובר בבהמה מעיקרא, עי' מל"מ בפר"ה מערכין הי"ב יעוי"ש. - ונראה דבזה יובדל חלב מגיזה דגיזה מכחיש לה לבהמה כמבואר שם בסוגיא להכי נחשב יותר להיות דינו בהבהמה עצמה, משא"כ חלב שאדרבה כשמתרבה החלב יש לבהמה צער, ועומד להיות נפרק, ודין החלב כדין מיתה. - ומה"ט נחשב חלב כאבר מן החי

ד ונראה ג"כ דזה המקור לדברי הרמב"ם שכתב וז"ל, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדה"ב הרי זו תפדה כשאר מטלטלין עכ"ל, והכוונה דלא בעי העמדה והערכה. - ומרן הכס"מ לא הראה מקור לדין זה, אבל נראה שמקורו מהתו"כ ומהירושלמי שכתבנו, וגם מסוגיא דהכא דע"כ מפרש כפירושו של רגמ"ה. - ומזה יש לתמוה על הראב"ד שמשיג וכתב וז"ל, א"א אפילו למזבח ואפילו הקדישה חיים למזבח ומתו אם היו בעלי מומין מתחילתן יפדו עכ"ל, אמנם בקדשי מזבח אין חידוש בבעל מום מעיקרו דישנו בפדי', כמו שכתבנו דזה מבואר בסוגיא בתמורה ל"ב דבזה הכל מודים, וביותר כאשר כתב מרן שזה מדויק בלשון רבינו במה שכתב מקודם,