נזר הקודש - מעילה סג

בענין מעילה כי זהו לא שייך לענין קדשים פסולים. ותצא מזה חדתא דלא מהני צירוף במעילה לענין מלקות אלא רק באופן דהוי מין במינו

ח וע"כ הא דתנן במשנתינו אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב מצטרפין זה עם זה למעילה, היינו דוקא אם הם במין אחד דהיינו מן בשר או מן חלב. - וזהו גם שיטת התוס' שפירשו שאם נהנה כחצי זית בשר מקדשי מזבח וכחצי זית בשר שהוקדשה לבדה"ב מצטרפין. - וע"כ הכוונה דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ם וכמו שנתבאר

ט ויש להוכיח כשיטת הרמב"ם והתוס' והוא דהנה רש"י ורנמ"ה והברטנורא פירשו דהוא הדין לחייב משום מעלה בחוץ. - ותמוה מדוע לא חשיב התנא הא דהעלאה בחוץ, והתוסיו"ט הקשה בזה. - אבל לשיטת הרמב"ם והתוס' יש לומר דהתנא חשיב שתים, א' היינו צירוף מין במינו לענין קרבן. ב', צירוף מין בשאינו מינו לענין מלקות, ובכל הני דחשיב התנא יצוייר הני שתים. - אבל בהעלאה דחוץ לא יצוייר רק הא דמין במינו, והיינו דלענין קרבן בעינן מין במינו דוקא, וכמו שכתב הרמב"ם בפרי"ט ממעה"ק ה"י עולות ואימורין מצטרפין יעוי"ש, שזה מין במינו. - ולענין מלקות ליתא במין בשאינו מינו בשחוטי חוץ, מטעם שזה ליתא בל"ת דלא יאכל כמובן

י איברא דפשטות הסוגיא דכריתות ט"ז ע"א משמע דהא דתנן חמשה דברים בעולה מצטרפין לענין קרבן מיירי, מדהביא שם ה"ד ה' תמחוין במעילות אמר שמואל כאותה ששנינו חמשה דברים בעולה וכו'. - אבל יש לומר דלדוגמא בעלמא נקטא

יא שם במשנה, אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב מצטרפין זה עם זה למעילה. - ופירש"י אבל לא לדבר אחר ומשו"ה קא פליג לי' במתניתין דתני קדשי מזבח בפני עצמן וקדשי בדה"ב בפני עצמן, וכן פירש רגמ"ה. - והכוונה לדבר אחר היינו לענין טמא לומר דבדה"ב טמא אינו מצורף עם קדשי מזבח דהתורה מיעטה חיוב טומאה מבדה"ב כמבואר בריש כריתות ב' מטעם דבעינן דומייא דשלמים שהוא קדשי מזבח. - אבל פיגול ונותר בלא"ה לא שייך בבדה"ב

יב והנה יש לעיין היאך הדין בקדשי מזבח וקדשי בדה"ב שאכלן בשיעוריהן בהעלם אחת אם חייב שתים מי אמרינן דדוקא לחומרא אמרינן דהשני חצאי שיעור נעשה שיעור שלם. - אבל לקולא לא אמרינן לעשות שתי אכילות כחדא אכילה, או"ד דלקולא נמי אמרינן דכחדא אכילה חשיבה מטעם העלמה חדא

יג והנה לכאורה זה תליא בפלוגתא אם יש ידיעה לחצי שיעור דפליגי בזה רבי גמליאל ורבנן שם בשבת ושם ק"ד, והיינו אם אמרינן דיש ידיעה לחצי שיעור נמצא דהעלמה מאחדן לעשותן לחדא, א"כ הוא הדין גם לדין חילוק חטאות אמרינן דהעלמה עושה אותן לחדא. - אבל אם אמרינן דאין ידיעה לחצי שיעור, נמצא דלא הוי העלמה הסיבה להצירוף, דהרי הידיעה אינה גורעת להצירוף, ממילא אין העלמה סיבת הצירוף, אלא דין הוא דשני חצאי שיעור מצטרפין, והיינו שדין הוא בצירוף, וא"כ אין זה שייכות לחילוק חטאת דהתם ההעלמה גורמת האיחוד לעשותם אחת, א"כ אין זה שייכות ללמוד מהא דצירוף. - והנה כמו כן יש לחקור בכל הקרבנות אם ישנם בחילוק חטאת

יד גרסינן בירושלמי שבת פר"ז ה"ב ועוד מן הדא שמואל בר אבא בעא קומי רבי זעירא ויצאו שלמים ויחלוקו לאוין על כל הקדשים לטומאה, אמר לו לצורך יצאו למעט בדה"ב ומעילה שלא יהיו חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ולא מתניתא היא קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה לחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא משא"כ קדשי בדה"ב, אמר לו מכיון שאין מצטרפין חולקין, אמר רבי חנינא יכינו ויחלוקו ולא יצטרפו ע"כ. - ביאור דברי הירושלמי דאיתא שם דדרש רבי יוחנן דהא דכתבה תורה אחותו בכרת לחלק יצאת לומר שאם עשה הרבה עריות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. - ולזה פריך שמואל בר אבא מדוע לא נדרוש בשלמים כן דיצאת שלמים מכלל כל הקדשים בכדי להורות לנו שאם עבר עבירה בהרבה קדשים שאכלן בטוה"ג בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד. - ועל זה משני דשאני בשלמים דלגופי' יצא למעט בדה"ב שאינו חייב משום טומאה ולהכי לא דרשינן דלחלק יצא. - וממילא מובן מזה דלא אמרינן לחלק גבי קדשים ולא אמרינן בהו חילוק חטאות. - ופריך אח"כ דע"כ כן הדבר דליתא חילוק חטאות בקרבנות, וזהו שאמר ולאו מתניתא היא קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה וליחייב משום פיגול ונותר וטמא משא"כ בקדשי בדה"ב. - וכיון דהתנא סבר למעט בדה"ב משום פיגול ונותר וטמא, וע"כ דזה נלמד מהא דיצא שלמים וממילא אנו יודעין דאין חילוק חטאות, ומטעם זה ישנו לדין צירוף, משום דזה בזה תליא. - וזהו דקאמר א"ל מכיון שאין מצטרפין חולקין, היינו דאם אין צירוף חולקין. - אבל אם יש צירוף ע"כ דאין חולקין, ורבי חנינא מסיים דאדרבה אם יש מקום לומר לחלק הי' לרבותינו לדרוש דשלמים לחלק יצא ולא יצטרפו. - ומדחזינן שסברי רבנן דמצטרפי שזה מורה דשלמים יצא למעט בדה"ב ולא לחלק. - וא"כ קשה לרבי יוחנן דדרש אחותו לחלק, מבואר מהירושלמי דבאופן שמצטרפין והשני חצאי שיעור מצטרפין לשיעור שלם, - הנה כן אינם בחילוק חטאות אם עשאן בהעלם אחד

טו והנה כמו כן איתא בש"ם דילן כריתות ב' ע"ב הא דרבי יוחנן שאמר דיצאת אחותו גבי עריות לחלק מתקיף לה רב ביבי בר אביי אימא אחותו דפרט קרא ניחייב חדא עלה וכולן כיון דבהעלם אחת לא נחייב אלא אחת, ופריך ולרב ביבי בר אביי מי לית לי' חדא דתניא והנפש אשר תאכל בשר וגו' והלא שלמים וכו' מה שלמים שהן קדשי מזבח וכו' יצאו קדשי בדה"ב, ופירש"י וה"נ ליגמר כולהו מאחותו יעוי"ש. וע"כ כוונת רש"י דמזה מוכח כר' יוחנן דאחותו לחלק יצאת, וקשה הא גבי שלמים נ"כ לא דרשינן דלחלק יצא. - אלא למעט בדה"ב דאין בו משום טומאה, וא"כ איזה הוכחה יש מזה