נזר הקודש - מעילה נט

ח ונראה דשניהם מקורם מסוגיא דידן כאשר נבאר. . דהנה בזה דפריך ר"ל לר' יוחנן דסבר דע"ז שנשתברה מאליה אסורה ממשנתינו דתנן הקן שבראש האילן של הקדש אין נהנין ואין מועלין, שבאשירה יתיז בקנה, מאי לאו דאיתבר מגופה וכו'. - ולכאורה קשה מדוע לא משני דמיירי באופן שלא ידענו מאיזה מקום הביאו העצים. - ולשיטת הרמב"ם באשירה מותר בהנאה, ובהקדש לא נהנין ולא מועלין וכמו שבאמת סבר כן הרמב"ם לדינא, ולא קשה לר' יוחנן וזהו דבאשירה סמכינן ארובא דמעלמא מביאין ובהקדש אסור. - אבל אפשר לתרץ דלשיטת הרמב"ם זהו מה שמשני הש"ס דאייתי עצים מעלמא, והיינו דאין לנו הכרח לומר דבודאי כן, אלא גם בסתמא אמרינן כן. וזה מתאים לפי המסקנא ג"כ. ולהראב"ד ע"כ הפירוש דאייתי עצים מעלמא הוא בידיעה ברורה

ט והנה פירושם תליא בהכרח לכל אחד לפי מה שסוברים בפירושא דע"ז שנשתברה מאליה דאסורה לר' יוחנן. - והיינו דיש להסתפק אם אסור מצד ודאי לומר שאין זה ביטול כלל כל זמן שלא ביטל העכו"ם בפירוש וכמו שפירש"י הכא, או"ד שגם מצד ספק ג"כ אסור מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי, ומל"מ בפר"ח מה' עכו"ם הי"א עמד בספק בזה. - והנה יש לומר דהרמב"ם סובר דרבי יוחנן אוסר מספיקא. - ולהכי גם כשאין אנו יודעין אם מעלמא הביאום או מאותה אשירה בעצמה נ"כ מותר בהנאה מצד דאיכא ספ"ס ספק ביטול ספק מעלמא הביאום, וממילא כשמשני הש"ס דאייתי עצים מעלמא לאו דוקא דאנו יודעין בבירור אלא נם אם ספק לן ג"כ מותר, אם דק יש מקום לומר דמעלמא הביאום, ומבואר בסודיא בע"ז שם מ"א דדנין בזה דיני ספ"ס, ואין אנו מוכרחים לומר מטעם רובא כמו"ש מרן שם אלא נם בספק שפיר דמי. - אבל הראב"ד ע"כ סבר דרבי יוחנן אוסר מצד ודאי דלא הוי ביטול לע"ז דנשתברה מאליה, ממילא בעינן ידיעה ברורה דאייתי עצים מעלמא, זהו לדעתי ביאור שיטתם. - ולשון הש"ס שמשני דאייתי עצים מעלמא משמע שהוא בתורת ודאי, ולא משני הש"ס דאינו ידוע לן מאיזה מקום הביאו

י והנה לכאורה בספק יש לדון בדין רוב וקרוב דהולכין אחרי הרוב. - וא"כ קשה להראב"ד דבעי ידיעה ברורה דמעלמא, ומדוע לא סמכינן ארובא דמעלמא. - אמנם נראה דכיון דסבר הראב"ד נשתברה מאליה אסורה בודאי, וא"כ איכא חזקה לאיסור ובצירוף רובא לחזקה אזלינן בתר קרוב להכי סבר הראב"ד דבעינן ידיעה ברורה. - אבל הרמב"ם שסובר דרק מצד ספק אסורה וא"כ ליכא חזקה לאיסור ממילא אזלינן בתר רובא. - ואתי שפיר לישנא להש"ס שמשני דאייתי מעלמא, ולא משני דמיירי דלא ידעינן והוי ספ"ס משום דאין לדון ספ"ס הכא כיון שאיכא קרוב המוכיח דמאשירה נטלו, ובעינן לדון מכח רובא להכריע את הקרוב. - וזהו כוונת הש"ס דאייתי עצים מעלמא מכח רובא שזהו ג"כ כודאי. - וזה נראה לנכון בס"ד

יא שם במשנה, הגזברין שלקחו עצים מועלין בעצים ואין מועלין לא בשיפוי ולא בנבייה. - והנה במשנה דלעיל במקדיש חורש פירש בשיט"מ דנם השיפוי והנבייה בכלל ההקדש, ומדוע הכא אין מעילה בשיפוי ובנבייה היוצא מהעצים עצמן. - והנה פירש"י הכא משמע דשאני גזברין דלא הקדישו אלא העצים ולא השיפוי והנבייה. - וכן כתבו התוס' הכא ובשיט"מ יעוי"ש. ולכאורה טעמא בעי מדוע לא נימא דגם השיפוי והנבייה בכלל ההקדש, דהרי מסתבר הדבר דכמו במקדיש חורש כוונתו גם על הדברים היוצאים מהעצים, ומדוע לא נימא נם הכא דהיוצא מהעצים בכלל ההקדש. - ובשלמא לשיטת הרמב"ם דסבר דגם במקדיש חורש אין השיפוי והנבייה בכלל, והוא מהטעם שכתב מפני שהשיפוי והנבייה הם בלא יוצלח לכל מלאכה ואינם בכלל ההקדש, ואתי שפיר גם הכא דהנבייה והשיפוי אינם בכלל הקדש, אבל להשיט"מ קשה מ"ש הכא ומ"ש התם. - ואפשר לומר דשאני גזברין הלוקחין לצורך הקדש דלא נתנו המעות אלא בצורך להן, ומצינו כזה במנחות ס"ו ע"ב דסבר כן ר"ע דמחייב בחלה מה שנתותר מקמח העומר מטעם שזה ליתא בהקדש יעוי"ש. ואפשר דהכא גם רבנן מודו, והוא דשאני התם בהקמח שאין ידוע לנו מראש מה זה הנשאר, וממילא הכל בהקדושה, אבל הכא ידוע מראש שיש שיפוי ונבייה. - וכיון שלא נצרך זה להקדש אין זה בכלל המעות של הקדש, וזהו שמדייק התנא ושונה הגזברין שלקחו עצים. - אבל הרמב"ם לא נחית לדייק כן וסבר שהשיפוי והנבייה אינם בכלל ההקדש מפני שאין צורך בהן. עי' מה שכתבנו לעיל במשנה

א גמ' אמר שמאול בונין בחול ואח"כ מקדישין, והביאור בזה דאין קונין צרכי הבנין במעות ש הקדש אשר על ידי זה נעשה צרכי הבנין קודש חילוף המעות דהקדש, אלא קונים כל צרכי הבנין במעות של חולין ולאחר שנגמר הבנין היו מקדישין וכדפירש"י ותוס', ואעפ"י שאין מחללין קודש על הקרקע, וגם לא על מחובר לקרקע, הנה כבר ביארו התוס' בעירובין ל"א ד"ה ונתן ובתוס' ב"מ נ"ז דדינם כתלוש יעוי"ש

ב שם מאי טעמא מאן דמתנדב מעות מקדש להו ואמר תיחול קדושת מעות אבנין ויהיב להו לאומנין בשכרן, ופירש"י משום דמאן דמתנדב מעות לבדה"ב לאלתר מקדיש להו, וכיון דמקדיש להו שוב אינו יכול לקנות בהן דבר של חולין בהדיא לפי שהמוכר היה מועל בהן, לפיכך צריך שיאמר כך וכו' שיהיו מחוללין קודם שיבואו לידי המוכר יעוי"ש. ולכאורה אמאי אינו מחלל תיכף כשבא לקנות וממילא לא יבוא המוכר לידי מעילה. - אבל זה ליתא משום דכל זמן שהחפץ ביד המוכר לא שייך חילול שאין רשות הקדש עליו. - ולכן צריך לקנות מתחילה ממעות חולין שבידו או שקונה באמנה, ונכנס לרשותו של גזבר, ואח"כ יכול לחלל עליו. - אבל קשה דלפי"ז למה היו צריכין לעשות הבנין ולהקדיש אח"כ, הלא לאחר שקנה העצים והאבנים ממעות של חול או באמנה, יכול לחללם ממעות הקדש ונעשו העצים והאבנים קודש, וע"כ צריך לומר כמו"ש התוס' דאם מקדיש מעיקרא העצים והאבנים קודם הבנין א"כ לא