נזר הקודש - מעילה נד

משום חינוך מצוה גרידא, והתוס' דפליגי על רש"י ע"כ דלא סברי כשיטת רש"י בזה ולהכי לשיטתם פירשו הכא דהטעם משום מללה"נ. - אבל רב יהודה דסבר מצות ליהנות ניתנו ע"כ יפרש המשנה לפי שיטת רש"י וכו"ע מודו בזה

ח והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל, וכשצומחת ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראוי' לשום דבר לא ניהנין ולא מועלין לדברי הכל, ומה שאמר ראבר"צ אינו מודה (צ"ל אינה ראי' וכן כתב הרש"ש) שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידנו הוא שמצות לאו ליהנות ניתנו וזה הדבר אמיתי, ואעפ"י שדעת רבי אלעזר שמותר ליהנות ממנה אינה הלכה עכ"ל. ביאור דבריו שמפרש דראבר"צ מביא ראיה מהזקנים שמותר ליהנות גם לדבר הרשות, אין זה ראי' מטעם דשאני מצוה. - מבואר דמפרש דראבר"צ סבר דמצות ליהנות ניתנו וסבר שאין הבדל בין מצוה להרשות

ט אבל תמוה טובא כמו שכתבנו לעיל דמבואר בש"ס דליתא פלוגתא דתנאי בזה, ולדברי הרמב"ם פליגי בזה תנאי במשנה זו. - וגם תקשה דלפי"ז לרב יהודה דסבר מצות ליהנות ניתנו תקשה ממשנה זו

י ואפשר שזהו כוונת הראב"ד בהשגה. - וזה הדבר דהנה כתב הרמב"ם בפר"ה דמעילה ה"ו וז"ל, ערבה הגדלה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין, וכתב הראב"ד וז"ל, א"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה אלא על אותה ערבה של אותו מקום שהיתה למטה מירושלים שייחדוה לשם מצוה עכ"ל. והנה על מה שכתב הראב"ד זה שיבוש תמה מרן למה אמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו יעוי"ש. אבל נראה דכוונת הראב"ד שהוא שיבוש מפני שהפירוש הזה הוא נגד הש"ס שמבואר דליכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא דמצות לאו ליהנות ניתנו. - ומטעם זה פירש פירוש אחר. - והנה גם פירושו נדרש לביאור דכיון דלפירושו לא הוי שדה זו שדה הקדש, וא"כ מדוע לא ניהנין מזה. - ודוחק לומר שבשביל ייחוד למצוה אסורה בהנאה, ועוד דקיי"ל הזמנה לאו מילתא. - והנה הטו"א שם מבאר וכתב דלהכי לא נהנין אעפ"י שאין בו צד הקדש, מ"מ הרחיקו כל אדם ממנה שאם היו נהנין היו מכלין את הכל ולא היו מצוי לערבה של מקדש בחג יעוי"ש, אבל גם זה דוחק לפרש כן בהמשנה הכא במעילה דמיירי בדיני הקדש

יא ואפשר לומר דבאיסור דרבנן כמו הכא דכל עיקר האיסור הוא מדרבנן בזה פליגי הני תנאי אם יש בזה איסוה"נ למצוה. - והא דסבר רב יהודה מצות ליהנות ניתנו זהו באיסור דאורייתא כמו התם בר"ה כ"ח

יב והנה בעיקר דברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב וכשצומחות ערבה בשדה הקדש הואיל ואינן נמכרות ואינו ראוי לשום דבר לא נהנין ולא מועלין. - תמוה טובא מדוע אינן ראוין לתשמישי בני אדם לעשות מהן סלים, והלא מצינו שהיו משתמשים בסלים של ערבה, וגם ראוין להדלקה וגם ראוין למכור לצורך ד' מינים ללולב, וחטו"א שם בר"ה העיר בזה יעוי"ש. - ונראה דכוונת הרמב"ם דכיון שדרך בני אדם להפקירן, ואינו עושה מהן דמים, להכי אינן בכלל ההקדש, כיון שאינו שוה דמים, ואינן עומדין למכירה מפני שמצוים מהמין הרבה מפני שכל בני האדם מפקירין אותן. - וגם למצוה של ד' מינים אינם קונים אותם מפני שמצויים הם להשיגם מן ההפקר. - ורק חכמים אסרום בהנאה ולא הוי אלא איסד"ר גרידא.

- יג והנה קשה מה מועיל הא דמללה"נ, הא כיון שאסרום חכמים בהנאה א"כ לא הוי לכם שזהו בתנאי להד' מינים דבעינן לכם. - וביותר לפי מה שכתבו התוס' בסוכה ל"ה דבדבר שאינו עומד לאכילה לכו"ע בעינן דין ממון, והכא כיון שאסור בהנאה הרי חסר בזה דין ממון, ולא הוי לכם. - וזה יש להקשות גם להתוס' שפירשו בראבר"צ דלהכי נהגו הזקנים להשתמש בהן ללולב משום דמללה"נ, וקשה הא עכ"פ לא הוי לכם. - ומצאתי בחת"ס בחידושיו לסוכה שהקשה בזה על התוס', ומתרץ דראבאר"צ סבר כמ"ד דנפקא לי' מדכתיב ערבי אחד ללולב ואחד למקדש, ואותה של מקדש בעינן נמי לכם, אלא שזה אינו מפסיד כיון שהוא איסור הנאה מפני שהוא למקדש א"כ אותו איסוה"נ אינו מפסיד למקדש, וכיון דבחד תיבה מפיק מקדש ולולב מדכתיב ערבי א"כ יוצא נמי ידי לולב, ואפשר דת"ק דראבר"צ לא ס"ל דנפקא לי' מדכתיב ערבי, וא"כ אוסר ללולב עכת"ד. - והנה לפי דבריו ע"כ מפרש דהאיסור הנאה הוא מדאורייתא דאם הוא איסור דרבנן גרידא לא שייך למילף מדכתיב ערבי דמשמעות הזה שהתורה התירה ללולב מה שמותר למקדש. - וא"כ אם יש בזה איסור דאורייתא, - הלא מבואר מהרבה שיטות הפוסקים דאסור להקדש ליהנות מהקדש, וכמו שביארנו לעיל בשיטת הרבינו פרץ הובא בתוס' לעיל לענין ולד המעושרת, אבל לפי המבואר לשיטת הרמב"ם דלא הוי אלא איסור דרבנן אתי שפיר דיש לומר דבשביל איסור דרבנן לא נפקע מלהיות לכם. - איברא דהרבה מן הראשונים סברי דאיסור הנאה לא נקרא לכם, עי' במלחמות פר"ג דסוכה. וזהו דלא כשיטת הריטב"א דסבר דאיסוה"נ נקרא שלו. אבל ע"כ כל זה באיסור הנאה דבר תורה, אבל לא באיסוה"נ של דברי סופרים. - אמנם שיטת התוס' משמע שאיסור תורה הוא הא דאיסור הנאה של ערבה. בזה שפיר תקשה מה מהני הא דמללה"נ כיון דחסר הלכם, כיון שאין בזה דין ממון

יד ונראה דכיון דמללה"נ וראוין הם למצוה ממילא יש בזה גם דין ממון. דוגמא לזה מה שכתב המל"מ סופ"ד מאישות במי שמקדש באתרוג שאינו שוה פרוטה ובשביל מצותו שוה, ומסתפק דזה נחשב לשו"פ. - וה"נ כיון דמללה"נ וחזי למצוה וממילא יש לזה דין ממון ג"כ. - והנה לא מיבעי' אם נפרש שלא היתה הקדש ממש רק הוקצה למצותה וכמו שפירש"י ורגמ"ה פשיטא דנקרא לכם וכמו שכתב החת"ס בתשובה חאו"ח סי' קפ"ד, דכיון שכל עיקר איסורו מטעם שהוקצה למצותו דכל איסור הנאה שלו מטעם בזיון, וכמו שאיתא בשבת כ"ב אבוחוז