נזר הקודש - מעילה נג

אתי שפיר מטעם דדוקא כשהקדיש השדה עם המעין וההקדש חל על הדברונא, וגם באופן השני שכתבנו שביאור דבריהם דבאופן שיוצא לשדות אחרות ולמקומות אחרים לא חל ההקדש בתחילה, מפני שהם מים של רבים ואינן נאסרים

א שם במשנה, המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, נתנן בצלוחות מועלין בהן. ובגמ' אמר ר"ל אין מועלין אלא בג' לוגין ורבי יוחנן אמר מועלין בכולן, למימרא דסבר ר"ל יש שיעור למים וכו', יעוי"ש. מבואר דרבי יוחנן ור"ל פליגי אם שיעור למים, דר"י דסבר מועלין בכולן משום דסבר אין שיעור למים וממילא נתקדשו מים כולן, ויש מעילה בכולן, ור"ל סבר יש שיעור למים, וממילא לא נתקדש רק השיעור לנסוך וזהו שלשה לוגין. - ומזה יש לתמוה על הרמב"ם דפוסק בפר"ה דמעילה ה"ט דמועלין בכולן, וכתב מרן משום דפסק כר' יוחנן, יעוי"ש. - אבל תמוה דכיון דסבר הרמב"ם דיש שיעור למים דהיינו ג' לוגין, כמבואר בפר"י מתו"מ ה"ז, וכן פסק בפרי"ט ממעה"ק לענין ניסוך המים בחוץ דאינו חייב רק על שלשה לוגין, וא"כ מדוע פוסק במעילה דמועלין בכולו. - ומצאתי אח"כ בקר"א הכא ובזבחים ק"י שעמד בזה בצ"ע

ב ונראה לבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דברי התוס' סוכה נ' ד"ה חזקיה, דהקשו מרבי יוחנן אדרבי יוחנן לענין כלי שרת אם מקדשין שלא מדעת, וכתבו דגבי תודה שאני דמתוך שמקדש מ' מתוך שמנים מדעת, מקדש נמי שלא מדעת, אבל מהך קשה שאין שיעור למים ואפ"ה אין מקדשין שלא לדעת, וי"ל דשאני הכא שלא בזמן הוא יעוי"ש. מבואר מדברי התוס' דסבר רבי יוחנן דכ"ש מקדשין שלא מדעת באופן שהשיעור נתקדש לדעת ורק שלא בזמן אינו מהני הקידוש באופן זה, ולפי"ז הכא במים שבצלוחית נתקדשו כל המים מפני השיעור שע"כ נתקדש מדעת, ממילא מהני הקידוש גם על יותר מכשיעור ונתקדש כולו. - ומטעם זה סבר רבי יוחנן הכא דמועלין בכולו, וא"כ אין הכרח לומר דרבי יוחנן סבר אין שיעור למים, מטעם דגם אם סברי יש שיעור למים מ"מ נתקדשו כולן, והסוגיא דקאמרה הכא דר"ל סבר יש שיעור למים, היינו דר"ל ע"כ סבר כן דיש שיעור למים, אבל אין הכרח לומר דר' יוחנן סבר אין שיעור למים, ובזה אתי שפיר פסקי הרמב"ם דפוסק מועלין בכולן אעפ"י דסבר יש שיעור למים

ג שם במשנה, ערבה לא נהנין ולא מועלין ראבר"צ אומר נוהגין היו הזקנים שנהנין מהם בלולביהן, ופירש"י אפילו קודם שנזקפה אצל המזבח. וכוונת רש"י בלאחר שנזקפה הרי"ז נעשית מצותו, אבל קודם הזקיפה יש בזה איסור דרבנן ליהנות מטעם שהוכנה להיות קודש, והרי"ז כמו דין הקודם המים שבכך של זהב דאסור בהנאה מטעם שהוכן להיות קודש

ד והנה בטעמו של ראבר"צ דהיו הזקנים נוטלים את הערבה בלולביהן פירשו התוס' שהוא מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו. והנה לכאורה נראה דרבנן אינם מודים בזה לראבר"צ, ויש להבין הלא אנן קיי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו, וע"כ צ"ל לאידך גיסא דראבר"צ מביא ראי' מזה דערבה מותרת בהנאה ולא סבר לחלק מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, ומביא ראי' מזה דהוא הדין דמותרת הערבה גם לשארי הנאות, וע"כ רבנן סברי דאין ראי' מזה מטעם דשאני התם דמצות לאו ליהנות ניתנו. - ולפי"ז תמוה מה שכתבו התוס' דראבר"צ סבר מצות לאו ליהנות ניתנו

ה והנה לפי מה שפירשנו דפליגי בזה רבנן וראבר"צ תמוה טובא דלפי"ז פליגי תנאי בדין זה דמצות לאו ליהנות ניתנו, וזה תמוה דמשמע מהש"ס דליכא פלוגתא דתנאי, והוא בהא דאיתא בחולין פ"ה דאמרה הסוגיא לימא דרבה תנאי היא, יעוי"ש, מבואר דסבר הש"ס דליכא פלוגתא דתנאי בזה, ולא קאמר הש"ס פלוגתא זו המשנה דידן

ו לכן נראה דראבר"צ לא בא לחלוק על רבנן אלא בא להודיענו כי במקום מצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. - ונראה דזהו כוונת התוס' דפירשו בטעמו של ראבר"צ, ואין כוונת התוס' דרק הוא סבר כן, אלא עיקר חידושא בא ללמדנו דמללה"נ - אבל יוצא מזה דהני תנאי סברי כו"ע דמללה"נ. וקשה טובא לרב יהודה דסבר בר"ה כ"ח דמצות ליהנות ניתנו ובמקום שאסור בהנאה גם למצוה אסור, וקשה ממשנה דהכא, ומצאתי להטורי אבן בר"ה כ"ח שהקשה מזה לרב יהודה, וכתב ג"כ דדוחק לומר דרבנן פליגי וסברי דמצות ליהנות ניתנו יעוי"ש, אבל לא הביא ההוכחה שכתבנו דכן מוכח מסוגיא דחולין

ז ונראה דשאני הכא והוא לפי מה שפירש"י בסוכה ל"ז ע"ב ד"ה אסור להריח בו דגמרינן מסוכה דילפינן בפר"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה יעוי"ש. - מבואר דלפי"ז יש כעין קדושת קרבן על הארבעה מינים בשעה שהוקצו למצוה וא"כ קדושת ערבה למזבח הוי, כמו קדושת הד' מינים. - וא"כ קדושה חדא נינהו - ובזה גם רב יהודה מודה דמצוה זו לאו ליהנות ניתנו. - ואין לומר דזה דוקא בדאורייתא כמו שכתבו התוס' בסוכה ט' ובביצה ל', דליתא דהרי במקדש היתה המצוה כל שבעה וקדושת קרבן עליהם, ובזה היו הזקנים נוהגין היתר מטעם דמצוה חדא היא. - אמנם התוס' ע"כ לא סברי דרשא זו. - והוא מהא דאיתא בסוכה מ"ה התינוקות שומטין וכו', ופירש"י דהגדולים שומטין מיד הקטנים ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר משום גזל ולא משום דרכי שלום יעוי"ש. והביאור בזה משום דאתרוגיהן לא הוקצו למצוה גמורה אבל לא של גדולים, יעוי"ש. - והתוס' הקשו דהלשון לא משמע כן יעוי"ש. ונראה דרש"י הוכרח לפרש כן משום דרש"י לשיטתו דסבר דהד' מינים הוי הקדושה עליהן כקדושת קרבן כמו עצי סוכה, א"כ אין לפרש דהגדולים הניחו להקטנים לאכול אתרוגים של גדולים אשר קדושת קרבן עליהם, וביותר במקדש דקדושת המצוה עליהם כל שבעה, וא"כ היאך מותר למיספי איסורא להקטנים. - להכי פירש"י דהאתרוגים היו של הקטנים דאין בזה אלא