נזר הקודש - מעילה ה

נזר הקודש

מסכת מעילה

פרק ראשון

משנה, קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן וכו'. - והנה יש לדייק מדוע תנא הא דשחטן בדרום בפני עצמו, ולא כלל זה בהדי הני דתנא אח"כ דמסיים התנא בסוף מועלין בהן, ומדוע פלגינהו התנא, ושנה שחטן בדרום מועלין בהן בפני עצמו, דמשמע מזה דיש בזה דין מחודש מה שליתא בהני דתנא התנא אח"כ

א והנה יש הבדל בהא דרישא דלא תנא אלא חדא לריעותא וזהו הא דשחיטה בדרום, משא"כ בכולה הני דתנא בסיפא יש חדא לריעותא וחדא למעליותא, דהיינו דהשחיטה היתה בדרום והקבלה בצפון וכמו כן להיפוך. - ולכאורה יש בזה רבותא דאעפ"י שאין בזה למעליותא כלל, ומ"מ מועלין בהן, ולפי"ז מיירי שלא עשה עוד עבודה אחרי השחיטה בדרום, ואח"כ נקט התנא האופנים דהוי חדא לריעותא וחדא למעליותא דמועלין בהן, ואפשר דלהכי פלגינהו התנא. - אבל תקשה דלפי"ז הוי המשנה בדרך זו ואין צריך לומר זו בראשונה, ואח"כ בסיפא תנא בלא זו אף זו, ואין זה מדרך התנאים, וכמו שהקשו התוס' בד"ה ששחטן

ב והנה פירשו דהרישא מיירי ג"כ ששחטן בדרום וקבל דמן בצפון, והתנא ששנה ברישא שחטן בדרום מועלין בהן, הוא באופן הזה שהקבלה היתה בצפון וכיצד קתני דהסיפא הוי פירושא דהרישא, יעוי"ש. - ולדבריהם אתי שפיר הא דקתני מועלין ברישא, היינו דנקט עצם הדין, ואח"כ בא לפרש על איזה אופן, והיינו באופנים האלו דהוי חדא למעליותא וחדא לריעותא. - והנה יוצא מדבריהם דבתרתי לריעותא היינו השחיטה בדרום וקבלה בדרום, באופן זה אין מועלין בהן, וע"כ שהוא כקדשים שמתו

ג אמנם לפי"ז ע"כ מפרשי התוס' דהאי מעילה הוי מדאורייתא, דאין לומר מעילה מדרבנן דזה ישנו גם בקדשים שמתו ותרתי לריעותא, ע"כ לא גרע מקדשים שמתו דכולה ריעותא. - אבל לפי"ז תקשה למ"ד בגמ' דכוונת התנא מעילה דרבנן, א"כ היאך יפרש הא דשחטן בדרום

ד והרבינו פרץ הובא בתוס' מפרש דכוונת התנא הא דשחטן בדרום דגם הקבלת הדם היתה בדרום, ובתרתי לריעותא גם כן לא נפיק מדי מעילה והא דלא תני במתניתין אע"ג דהוי רבותא טפי כן דרך משנה יעוי"ש, והנה עדיין תקשה דאם אשמעינן בתרתי לריעותא דיש מעילה א"כ כש"כ בחדא לריעותא, וא"כ אין זה בדרך לא זו אף זו כמו בסיפא. - ואפשר דכיון דלא תנא בהדיא שהיתה גם הקבלה בדרום, ממילא אורחי' דמשנה לשנות גם באופן זה. - אבל לפירוש זה עדיין תקשה כמו שכתבנו לעיל מדוע פליג התנא לרישא מסיפא ותנא מועלין בהן ברישא בפני עצמו. - ואפשר דמפני שמיירי הרישא בתרתי לריעותא דהיינו שגם הקבלה היתה בדרום להכי שנה זה בפני עצמו

ה והנה לולא דמסתפינא אמינא דברישא מיירי ששחטן בדרום, ותו לא עביד שום עבודה, והוי רבותא דאעפי"כ יש בזה מעילה, אעפ"י ששחטן חוץ למקומן, אבל עכ"פ זה עדיף מהא דסיפא דשחטן בדרום וקבל דמן בצפון. - והיינו דזה גרע בשעושה עבודה ממש כדין, בקרבן שהוא פסול, מטעם דההוספה בקדושה בקרבן שנפסל הוי גרעון יותר. - ובזה אתי שפיר המשנה דגם הרישא מתפרשא בדרך לא זו אף זו, ואתי שפיר גם כן הא דפלגינהו התנא, משום דרישא איירי שלא נעשה עבודה בפסול כלל, דהרי שחיטה לאו עבודה היא וכשר גם בזר. - ובזה מסתבר יותר דיש בהן מעילה, ואח"כ שונה התנא אלו שנעשה גם עבודה בקרבן שנפסל דזה הוי ריעותא יותר גדולה, ובכל זה מועלין בהן

ו והנה לשיטת התוס' דבאופן שעשה שני שינויים אין מועלין בהן, קשה לפי מה שכתב המקנה בקדושין כ"ג דהא דאמרינן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ולא אמרינן דתפסול מטעם דשינה מדעת הבעלים (ושחיטת קדשים בעי שליחות, פסחים ז', ע"ב, ד"ה פסח וקדשים), משום דזה לא נקרא שינוי בשליחות, כיון דהשינוי רק במחשבה ולא במעשה, יעוי"ש. - וא"כ הכא בשחטן בדרום דהוי שינוי במעשה הרי יש כאן חסרון בשליחות, וא"כ גם אם נפרש דברישא מיירי שהיתה הקבלת הדם בצפון ג"כ איכא תרתי לריעותא. - ונראה דדוקא כשיש שני שינויים בשני דברים נפרדים כמו שחיטה וקבלה משא"כ בשיש שני שינויים בחדא עבודה, דבזה סברי גם התוס' דאין הבדל בין חדא ריעותא לשתי ריעותות, כיון ששתיהם בחדא מלתא, כמו הכא