נזר הקודש - מעילה מט

ובעיקר הענין דפשטה קדושה בכולה מבואר בספרנו גזר הקודש לתמורה י"א ובספרנו שו"ת שאילות משה סימן קכב

יט שם, חלב המוקדשין נמי אתיא אמו אמו מבכור, וקשה למ"ל גז"ש אחריתי הלא אם כבר נלמד דהחלב של מעשר קודש א"כ כל הקדשים בכלל דהלא יש ללמוד בבנין אב ממעשר. - איברא דבזבחים נ' ע"ב הוי בעי' דלא איפשטא בדבר הנלמד בגז"ש אם חוזר ומלמד בבנין אב יועי"ש. אבל תקשה בדוע לא פשטוה מזה דהכא דהרי חזינן דבעינן גז"ש לזה ולא נלמד מבנין אב. - ועוד הלא איכא הכא ק"ו דע"כ מעשר קילא מכל הקדשים ומבואר בזבחים שם דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בק"ו. - ואפשר דכיון דמעשר נלמד בגז"ש מבכור, ובכור חמיר טובא מפני שקדושתו מרחם, להכי אין ללמוד גם ממעשר כיון שבא מכחו דבר שהוא חמור. - עי' תוס' נדה מ' ד"ה גמר

א שם, דישו שלך ולא דישו של הקדש. - והנה רש"י וגם רגמ"ה פירשו דקאי אשור אבל פועל אנו יודעין מקרא דרעך ולא של הקדש, והתוס' פירשו דאפועלין נמי קאי דאיתקש חוסם לנחסם, ולכאורה תמוה טובא דלמה איצטריכו לזה דהלא בפועל כתוב בהדיא רעך והיינו למעוטי הקדש, ולמ"ד גזל עכו"ם אסור ע"כ נלמד מרעך למעוטי גם עכו"ם ומצינו כזה בתוס' פסחים ה' ד"ה אבל ותוס' מנחות ס"ז ד"ה חד, וכן איתא בשיט"מ. - וא"כ מה הכרח הי' להתוס' לומר דנלמד מדישו

ב והנה אפשר לומר בכוונת התוס' דהנה מרעך הוי אמרינן דזכות אכילה יש לפועל גם בשל הקדש ורק איסור הקדש מעכב עליו אבל יש לפועל לתבוע מבעה"ב שיעור אכילה. - אמנם מהא דאמרה תורה דישו, והכוונה דבעינן דישו הראוי לו וכמו שפירש הרמב"ם בפיה"מ. - ובזה חידשו התוס' דגם גבי פועל בעינן מה שראו לו לאכילה, והקדש נקרא אינו ראוי לאכילה, ובמילא אין לפועל שום זכות אכילה בשל הקדש. - ויש להקשות דלפי"ז למה כתבה תורה רעך למעוטי הקדש, ויש לומר דהנה בלא"ה הקשו הראשונים למה איצטרך למעט הקדש הלא בלא"ה הקדש אסור באכילה וגם מעילה יש בו לאחר שתלשו מן המחובר, אבל הנכון בזה דבא למעט שיאכל הפועל. - על זה אמרה תורה דמ"מ כיון שעוסק בשל הקדש אין לו זכות אכילה. - אבל אכתי קשה דזה יש ללמוד ג"כ מדישו שהכוונה דישו הראוי לו. - ואפשר לומר דזה נקרא ראוי לו כיון דיש לו זכות אכילה באיזה שיבחור לאכילה, ועל זה אמרה תורה, ומשניהם נלמד דבכל אופן אין לו זכות אכילה בשל הקדש

ג עוד יש לומר בכוונת התוס' דמרעך הוי אמרינן דאסור באכילה בשביל הקדש, אבל אכתי יש לו זכות אשר הגזבר מחויב לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל, להכי בעינן האי דרשא דלאקושי חוסם לנחסם דבעינן דישו הראוי לו. - והנה הרבינו יהונתן הובא בשיט"מ לב"מ שם מפרש כן לאוקמי' הא דרעך, אבל התוס' סברי דזה נלמד מההיקש בחוסם לנחסם, ואילו מרעך לחודיא לא הוי דרשינן דבעינן דישו הראוי לו וכמו"ש הרא"ש הובא בשיט"מ שם

ד ובזה יש ליישב הא דהקשה בקר"א למה לן קרא לאסור אכילת הפרה בשל הקדש דבשלמא גבי פועל איצטרך כמו"ש התוס' דס"ד כיון שהותר גזל לאכול בשל חבירו הו"א דשל הקדש נמי מותר אבל גבי פרה למ"ל קרא, ומתרץ דס"ד משום צער בע"ח הותרה ג"כ בשל הקדש יעוי"ש. ואם כי יש מקום לומר כן, אבל מה יתרץ למ"ד צער בע"ח לאו דאורייתא. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דיש מקום לומר דיש זכות אכילה באופן שהתנה שלא תחול הקדש על אכילה זו, או דסד"א שיש חיוב פדיי' בשיעור אכילתה, וכמו שמצינו כן בחולין קל"ה לענין ראשית הגז בשל הקדש דקאמר הש"ס דלהכי איצטרך למעט בשל הקדש שלא תאמר דליפרקינהו וליתב לכהן יעוי"ש. - והנה כמו כן הכא הוי אמרינן כן לולא דמיעטה התורה דישו דבעינן ראוי לה, וכמוש"נ

ה שם, חדש קלעילין בשדה הקדש מעל, והא בתלוש בעינן אמר רבינא ש"מ אבקה מעלי לה. - והנה לכאורה יש להעיר על מה שכתבנו לעיל דיש הרבה מהראשונים דסברי דאין מעילה במחובר אפילו אחרי תלישה וכמו שביארנו לעיל, והנה הכא חזינן דיש מעילה בהאבק שהוא תלוש מן המחובר. - אבל נראה דיש לומר דהאבק הזה היינו שהי' תלוש גם בשעת ההקדש והי' מונח על הקרקע. - והדישה מועילה שיהי' פורח באויר, ובזה יש מעילה, אבל בהאבק שהי' מחובר ונתלש בזה יש לומר דאין מעילה. - איברא דהרשב"א בחידושין לגיטין ל"ט כתב וז"ל והכא בשערו העומד ליגזז קא מיפלגי כלומר ונהנה בו בעודה מחוברת בראשו, אבל אחר שנתלש כו"ע מועלין בו אעפ"י שהקדישו כשהוא מחובר וכו', והכי איתא בתמורה (צ"ל במעילה) דאמרינן התם חדש בשדה הקדש מעל, מפרכינן והא אין מעילה בקרקעות ואמרינן זאת אומרת אבקה מעלי להו, אלמא כיון דבשעה שנהנה ממנו הוי תלוש אע"ג שהי' בשעת הקדשה קרקע עולם מועלין בו, וכן כתב בספר הישר עכ"ל. והנה לפי מה שפירשנו דיש לפרש דהאבק הי' תלוש בשעת ההקדש א"כ אין ראי' מהכא, וצ"ע

ו תוס' ד"ה אתיא וכו', תדע מדאיצטרך לכתוב ולא תגוז בכור צאנך ואסור גיזה בקדשים, ואמאי צריך תיפוק לי' מדאמר גבי פסוה"מ תזבח ולא גיזה, אלא ודאי לא הוי ידענא למאי קאתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסור גיזה בקדשים א"כ אתי תזבח לומר אצל גיזה כדקיימא קיימא יעוי"ש. - וקשה טובא דהלא אם לא כתבה תורה ולא תגוז והוי ילפינן איסור גיזה מהא דתזבח ולא גיזה לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דלא הוי אלא איסור עשה גרידא. אבל השתא דכתבה תורה לא תגוז ישנו הגוזז במלקות. - והא דלוקה גם בגוזז פסוה"מ הוא משום דאהדרי' לאיסורא, אבל אי לא כתבה תורה לא תגוז בהדיא לא היתה בזה מלקות, והמל"מ בפר"א ממעילה ה"ז מסיים בזה בצ"ע.