נזר הקודש - מעילה מג

מה שכתב הרמב"ם שהרי הן משתנים דמאי פסקא דהלא מי לא עסקינן דיהיב לי' אותו דבר בעין, וקושיא זו האחרונה הקשה המג"א בסימן קנ"ג

ו אבל נראה דכוונת הרמב"ם דבדה"ב שאני שהן משתנים אח"כ כששקעו בבנין - וזהו ההבדל שבין בדה"ב לקדשי מזבח דבקדשי מזבח בעינן שתהי' השינוי קודם לההקדש, ובקדשי בדה"ב כמו אבן וקורה גם כשנעשה השינוי אח"כ כששקעו בבנין ג"כ שפיר דמי, וכוונת הרמב"ם בדה"ב היינו באופן זה שבא לחזק הבדק כמו"ש בפר"ה מה' מעילה. - וממילא לאחר השקיעה בבנין נעשה בו השינוי. - וממילא מובן דלדעת הרמב"ם באופן שניתנים המחיר באופן שישאר כך כמו שהוא דאסור. - ולפלא שלא נחתי לזה הפוסקים שם באו"ח. - אבל לדעתי כן נראה בכוונת הרמב"ם וכמוש"נ

ח תוס', ד"ה כל הראוי למזבח וכו' הקדיש ברו מלא מים דהמים ראוים לבדה"ב לקבל בהן את הטיט אבל אין ראוים למזבח שהרי הקרב והכרעיים לא היו רוחצים אלא באמת המים שבעזרה יעוי"ש. וכן פירש הרשב"ם ב"ב ע"ט. - והביאור בזה דלא בעינן מים קדושים דע"כ אמת המים שבעזרה היו מים פשוטים של חול דהרי היו שוטפין את העזרה ג"כ מהמים האלו. - וכיון דלא בעינן מים קדושים, ממילא לא שייך בזה לומר דיתקדשו המים לתשמישי קרבן השייכים למזבח כיון דלא בעינן לזה קדושה כלל. - ומיושב בזה מה שתמה בקרן אורה דמשמע מדבריהם דאילו היו רוחצין במים אלו היו חשובין ראוין למזבח, דהיכן מצינו שיהיו המים מקודשים. לקדושת מזבח עכת"ד. - ולפלא שלא הקשה מהא דתניא שם בהדיא דמרבה גם שאר מימות כמבואר שם, אבל הביאור בדבריהם שזה עצמו מפני שהיו רוחצין באמת המים שבעזרה, מבואר דמשתמשין במים חולין, וא"כ ע"כ הבור מים שהקדיש לא הוי ראוין למזבח כיון שאין המזבח נצרך לקדושה. - עוד אפשר לומר שפסולים הם מטעם שיש להם שם לווי, בזה שנקראו מים קדושים

ט עוד כתבו התוס' שם וגם לא חזי לניסוך המים דבעינן בניסוך המים שיהיו מים חיים כמו ששנינו בסוכה מ"ח שהי' ממלא מן השילוח וכו' יעוי"ש. - וקשה טובא הא איתא שם נשפכה או נתגלתה הי' ממלא מן הכיור, ואילו מי כיור שאר מימות הן ולא מי מעיין דקיי"ל כחכמים בזבחים כ"ב וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מביא"מ שכל המימות כשרים לקידוש. - ומצאתי בשיט"מ ב"ב שם שהקשה כן בצ"ע. - ולולא דמסתפינא אמינא דלאחר שעשה בן קטין מוכני לכיור והיו מחברין הכיור למעיין וא"כ נעשו המים של הכיור לתורת מים חיים ע"י השקה, והנה תצא מזה דהשקה מועלת ג"כ להיות תורת מעיין עליהם ולפי"ז תקשה מדוע כתבו דהמים של הבור לא חזי לניסוך המים, והלא ראוין הם לניסוך ע"י השקה להמעיין. - וגם הלא ראוין המים להיות נשפכין להכיור ואח"כ ע"י השקה להמעיין יתכשרו להיות תורת מעיין גם עליהם. - ואפשר לומר דכיון דהקדיש בור מלא מים דהיינו שהקדיש מים מכונסים ולא מפוזרים, דהיינו דע"י השקה נעשו המים מפוזרים כמו מעיין שהם זוחלין ונתבטל ההקדש, - מפני שהמקדיש הקדיש כמו שהם באשבורן, - וכמו שהם לא חזו לניסוך המים

י שם במשנה, אילן מלא פירות, פירש"י אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין ואינו ראוי לבדה"ב לפי שעצי גפן דקין הן, ואינן ראוין לשום בנין יעוי"ש. - ולעצי המערכה ג"כ אינן ראוין כדתנן בפר"ב דתמיד כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית, ומפורש בגמ' משום שני טעמים או משום דקטרי או משום ישוב ארץ ישראל, והרמב"ם בפר"ז מאי"מ ה"ג כתב משום ישוב ארץ ישראל, והנה לפי"ז תמוה מדוע נקט גפן וזית הלא בל מיני אילנות דעבדין פרי יהי' אסור, ועי' בלח"מ. - אמנם לפי מה דאיתא במדרש פ' צו דהתורה חלקה כבוד לגפן ולזית מפני בניהן, והיינו שמפני שמשתמשין מהיוצא מהן למזבח דהיינו יין לנסכים ושמן למנורה ולמנחות אתי שפיר דדוקא מן אלו אין עושין מהן למערכה. - ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם

יא אמנם מה שפירש"י דאינן ראוין לבדה"ב מפני שדקין הן. - יש לעיין מדוע לא פירש מפני שאין בונין בשל עץ בעזרה כמבואר בתמיד כ"ח, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מביה"ח ה"ט, וע"כ דסבר רש"י כשיטת הראב"ד שם בהשגה דלא אסרה תורה של עץ אלא אצל מזבח דוקא

יב שם במשנה, הקדיש בור מלא מים וכו' מועלין בהם ובמה שבתוכה. - וקשה הא אין מעילה במחובר. - וביותר תקשה לפירוש רשב"ם ב"ב שפירש מועלים בהם אם הניח חפציו בבור והצניעם שם, והובא הכא בתוס' והקשו הא אין מעילה בהנאה דמחובר, וכתבו התוס' לכן פירש ר"ת כגון שעקר חוליא ונהנה הימנה והוי תלוש, והשיט"מ הוסיף דכן צריך לפרש בכל הני דמחוברים. - והנה בשיט"מ לב"ב ע"ט מביא בשם הרשב"א והר"ן עוד אופן דמיירי כגון שכותלי הבור בגויים באבנים ותלה חפציו באבנים דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי לענין מעילה יעוי"ש

יג ונראה לבאר במאי פליגי הני שני תירוצים. - דהנה יש לחקור דא דאין מעילה במחובר, אם הכוונה דליתא במחובר כל עיקר כח הקדש המביא לידי מעילה. - והיינו דלענין תשלומין מחובר דינו כהדיוט ולא כהקדש, או"ד דבאמת כל כח הקדש יש במחובר כמו בתלוש, ורק גזירה"כ הוא שאין מעילה באופן שנהנה במחובר, ונפק"מ לדינא באופן שנהנה אחר שתלש מן המחובר, דאם אמרינן דחסר במחובר כח הקדש לדין מעילה דאז גם כשתלש מן המחובר ליכא מעילה, אבל אם אמרינן דלא חסר כח הקדש בהמחובר, ורק מפני גזירה"כ ממועט ממעילה, ממילא כשתלש מן המחובר ונהנה ממנו יש בו מעילה. וזהו סברת הר"ת, אבל הרשב"א והר"ן ע"כ סברי דחסר כח הקדש במחובר לדין מעילה, ממילא לא מחני גם כשתלש מן המחובר ונהנה ממנו, להכי תירצו דמיירי בתלוש ולבסוף חברו

יד והנה נראה דבזה פליגי ג"כ התרי לישני ברש"י ב"ק ו' ע"ב דאיתא שם שור רעהו אמר