נזר הקודש - מעילה מ

החי שיש לו היתר הנאה, או שדינו כבשר מן החי, וישנו בכלל היתר נבלה

טו ובזה יש ליישב הא דהקשה הנוב"ת חיו"ד סי' ל"ו למ"ד דדם נעכר ונעשה חלב לשיטת התוס' דדם שבשלו מותר הלא לא עדיף זה מדם שבשלו ופשיטא שמותר יעוי"ש. - ולפי מה שמבואר דדם הנפרש מחיים אין זה בגדר דם אלא האיסור שלו הוא מצד שהוא חלק מחיי הבהמה, ואין זה ענין לדם שבשלו כמובן

שם במשנה, חלב המוקדשין וכו'. - הובא בתוס' שיטת הי"מ שפירשו דהא דאמרה תורה תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. - לאיסור לחלוב, ולא עצם החלב. - והתוס' פירשו דהאיסור על החלב בעצמו. - והנה במרדכי שבת פר' מצילין הביא בשם הירושלמי פר"ק דע"ז דפריך שם על מתניתין דאין מוכרין להם בהמה גסה, ופריך בהמה דקה נמי עושין בה מלאכה בשבת שחייבין עלי' בשבת גוזז וחולב, ותירץ מאחר שהבהמה בעצמה אינה עושה מלאכה, ומה שהנכרי עושה בה מלאכה לא מיתסר. - והקשה וצ"ע אמאי אסרינן גבי בכור תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב יעוי"ש, ובהגהות בגדי ישע שם, הרי מבואר דדעת המרדכי כשיטת הי"מ. - ופשטות המשנה משמע שדינם כמו בעצי תורים. - וביותר מפני הקושיא שם דם פסולה"מ אסור, הרי חזינן דהחלב הוא חלק מהבהמה, וכמו שהקשו התוס', אבל לשיטת הי"מ והמרדכי שאין איסור בחלב בפסוה"מ, אתי שפיר

טז והנה מה שתירצו התוס' דאעפ"י דהחלב הוא מגוף הבהמה אבל כיון דאינו ראוי למזבח וגם אינו מחיי הבהמה להכי אין בו מעילה יעוי"ש. - אבל קשה טובא מדוע יש מעילה בקרן של עולה כמבואר בר"ה כ"ח בשופר של עולה וכו' ואם תקע בה כיון דמעל זה נפקע לחולין, והאי קרן אינו ראוי למזבח כמבואר בזבחים פ"ו, וגם אינו מחיי הבהמה, וצע"ג

יז והנה הקשו התוס' לשיטת הי"מ דאיסור חליבה אסרה תורה ולא החלב דלפי"ז היאך קאמר הש"ס בכורות ו' ע"ב להוכיח דחלב חולין מותר מדאסר רחמנא חלב של פסוה"מ, א"כ חזינן דאסרה תורה חלב של פסוה"מ יעוי"ש, נראה דהי"מ מפרשו דהא דאסרה התורה גיזה ועבודה הוא משום ההנאה. היינו דאיסור עבודה הוא ג"כ משום דאסור בהנאה, והיינו גיזה ועבודה שהיא לצורך אדם אסור. - וכן משמע מלשון רש"י תמורה ל"א ד"ה א"ד דפסוה"מ אסורין בהנאה, וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם בפר"ב דבכורות וכן פסוה"מ רצה לומר קדשי מזבח אסורין בגו"ע אפילו לאחר פדיונן ואין מותר ליהנות מהן אלא לאחר שחיטה יעוי"ש, מבואר דאסורין בהנאה. - וזהו הביאור איסור גיזה ועבודה. - וכן יש להוכיח מתוספתא בכורות פר"ב דתניא שם אבל אם קדם הקדשן את מומן וכו' ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן הרי"ז לוקה את הארבעים, כללו של דבר הרי הן כקדשים לכל דבר ואין בהן אלא שהותרו בשחיטה בלבד יעוי"ש. הרי מבואר דפסוה"מ אסורין בהנאה עד אחר השחיטה. - ובזה יתפרש סוגיא דבכורות גם לשיטה זו. - והיינו מדאמרה תורה תזבח ואכלת בשר, - שנלמד מזה דכל הנאה דמחיים אסור וגם חלב בכלל האיסור מפני שהוא נ"כ הנאה מחיים, וזהו שדרשו רבותינו בשר ולא חלב. - וא"כ מוכח דחלב חולין מותר, ודחי הש"ס דהתורה הוסיפה איסור הנאה מטעם דחלב חולין מותר בהנאה והכא בפסוה"מ עיקר האיסור להנאה אתי

יח והנה הרגמ"ה שם בבכורות מפרש כשיטת המרדכי דשבת שכתבנו לעיל דאיסור חלב בפסוה"מ הוא מטעם איסור עבודה שכתב וז"ל, ואכלת בשר ולא חלב דכתיב ולא תעבוד דחולב במוקדשין היינו עבודה, מכלל דחלב דבהמה דחולין שרי באכילה עכ"ל, הנה מפרש רגמ"ה שאיסור חלב דפסוה"מ היא משום עבודה, ותמוה כי לפי"ז מאי ראי' מזה דחלב חולין שרי דאפשר דגם חלב חולין אסור, ואיסור עבודה הוסיפה איסור חליבה שהוא משום עבודה, וזהו כמו שהקשו התוס' הכא. ודוחק לומר דכוונת רגמ"ה משום איסור הנאה כי אין זה במשמע מדבריו. ונראה בכוונת רגמ"ה דע"כ התורה באה לאסור דברים הרגילים לעשות דהיינו גיזה וחליבה. - וכיון שמהתזבח ממעט גיזה, ובשר ממעט חליבה, ע"כ הוא מפני שזהו מן הדברים הבאים לתשמיש אדם לצרכו, ומזה מוכח דהחליבה הוא לצורך האכילה. - ומוכח דחלב חולין מותר. - ועל זה דחי הש"ס שאפשר שהיו חולבין בשביל ההנאה, ואסרה תורה החליבה למנוע גם ההנאה

יט והנה הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא דבשר ולא חלב. - והנה בפר"א ממעילה ה"ט כתב וז"ל, בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית כמו שביארנו אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי היא באיסורה עד שתשחט יעוי"ש, ולא הזכיר מאומה אודות החלב שמחיים, וזה פלא, וגם פליאה על הנו"ב שלא עמדו בזה. והנה אם אמרינן שמפרש הרמב"ם כהרגמ"ה והמרדכי והי"מ דהתורה אסרה החליבה מטעם עבודה, יש לומר דזה נכלל בהא דכתב הרמב"ם גיזה ועבודה, וסבר דחליבה בכלל איסור עבודה, ולא צריך לומר דהחלב אסור כיון דהחליבה אסורה. - וגם משמע דאסור בהנאה כמו"ש בפיה"מ, וזהו מדכתב והרי היא באיסורה עד שתשחט, משמע באיסורה הקודם שהוא איסור הקדש, ומרן לא ציין מקומו, אבל מקורו מהתוספתא דבכורות שכתבנו לעיל. - והנה זאת למודעי דאעפ"י שפסוה"מ אסורין בהנאה, אבל מעילה ליתא בהו מטעם דלא קרינן בהו קדשי ד' וכוונת התוספתא והרמב"ם שעומדים באיסורה היינו בהאיסור הנמשך מטעם הקדשים, אבל מעילה ליתא בהו, והרי הם כשארי קדשים כשלמים דאעפ"י דאין בהם מעילה אבל אסורים בהנאה מדאורייתא כמו"ש התוס' בנדרים ז' - ויותר מסתבר דהאיסור הנאה נמשך מכח הא דאסרה תורה גיזה ועבודה שהן לצורך אדם

כ ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' הכא דאם החלב של פסוה"מ אסור א"כ מדוע אין מעילה בחלב של מוקדשין, ובזה לא יספיק הא דתירצו התוס' דהתם רק החליבה אסורה, מטעם משום דלפי מה