נזר הקודש - מעילה לט

והאימורים של קדשים קלים לאחר זריקה, זהו מטעם כיון שמעיקרא קודם השחיטה היו במצב כזה שיש אפשרות לבוא לדמים ומטעם זה נקראים ממון גבוה, היינו ממון כזה אשר ההשתמשות נעשה לגבוה, ובזה נ"כ חידשה תורה תשלומי דמים להקדש. - ומטעם זה יש מעילה גם בנותר אעפ"י שגם לגבוה לא חזו, היינו לשיטת התוס' כריתות י"ד דלא סברי כרש"י כריתות כ"ג שפירש מטעם דאם עלה לא ירד, ופירשו שהוא מטעם קדושת הגוף ולא משגיחין על הדמים יעוי"ש. - אבל גם בזה ע"כ הביאור מפני שהיו בני דמים מקודם ונקראים תמיד ממון גבוה אשר השתמשו בהקדש לצורך קרבן. - משא"כ בעופות הלא יצוייר דמים, - אין זה נקרא בר דמים להכי לא נקראו קדשי ד'. - כן נראה בביאור הסוגיא. - אבל לפי"ז יש להבין מדוע יש מעילה בעופות שבאים להקרבה כדין, דהיינו עולת העוף וחטאת העוף שיש בהם מעילה כמבואר לעיל במשנה וברמב"ם פר"ב. - הלא לא הי' להם מעולם זכות דמים. - וע"כ צריך לומר דשאני קדושת הגוף ממש דלא בעינן להאי כללא דשיווי דמים כיון דקרינן בהו וחטאה מקדשי ד'. - אבל באופן שעדיין חסר בהו התנאי דקדשי ד' מפני שלא נכנס לקדושת קרבן ממש, בזה בעינן להתנאי שיצוייר האפשרות לבוא לידי דמים. - ומזה מוכח כשיטת התוס' דכריתות שכתבנו, והיינו דלא בעינן נ"כ להתנאי מפני דמקודם הי' בהם האפשרות לבוא לידי דמים

ח והנה הרמב"ם פסק בפר"ג מאי"מ ה"ב דמקדיש מחו"ז דינו כמקדיש בעל מום עובר. - ובמקדיש בעל מום עובר פסק שם דירעו עד שיפול בו מום קבוע יעוי"ש, הרי מבואר דחל הקדש על מחו"ז. - וע"כ מפרש הסוגיא כמו שפירשנו

ט אבל יש לעיין בזה שכתב בפר"ב דמעילה הט"ז וז"ל, אבל תורין שלא הגיע זמן ובני יונה שעבר זמנן והן קדשי מזבח אעפ"י שאסור ליהנות בהן, הנהנה לא מעל, הואיל ואינן ראוין לפדיון הרי הם כחטאות המתות לפיכך אין מועלין בהן עכ"ל. - ויש לעיין בשלמא באלו שעבר זמנן שפיר כתב דהרי הן כחטאות המתות, אבל אלה שלא הגיע זמנן, והן עצמן ראוין לקרבן, א"כ אין זה דמיון לחטאות המתות

י ולולא דמסתפינא הוי אמינא דסבר הרמב"ם דבמקדיש מחו"ז אעפ"י שחל ההקדש. - אבל אסור להקריבו לקרבן גם כשיבוא הזמן. והטעם בזה כיון דאסור להקדיש מחו"ז, נמצא דכל עיקר הקדשו בא מכח האיסור, אסור להקרביו עוד. וראי' לזה מהא דמום עובר שג"כ אסור להקדישו כמבואר ברמב"ם פר"א מאי"מ ה"ה, ומרן כתב מה שכתב הרמב"ם בספר המצות צ"ה ומקור לזה בספרי, וכתב הרמב"ם בפר"ג מאי"מ ה"י אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר הרי"ז כמקדיש בעל מום עובר וירעו עד שיפול בהן מום קבוע ויפדו עליו עכ"ל. וקשה לי מה זה ענין מום עובר עם כל הני דחשיב כמו רובע ונרבע וכדומה. - הלא מום עובר ראוי לקרבן כשיעבור המום, ומה זה שכתב ירעו עד שיפול בו מום קבוע דזה קאי גם על על מום עובר. - הלא הי' צריך הרמב"ם לומר דדינו שונה מהני דחשיב, וזהו דמי שיש בו מום עובר ימתין עד שיתרפא ממומו. ובהדיא מפורש ביומא ס"ד דלכו"ע במום עובר לא שייך דיחוי. - אפילו למ"ד בע"ח נדחין והוא מן גזירה"כ כמבואר שם. - וע"כ דסבר הרמב"ם דשאני בין אם בא המום עובר לאחר הקדשו נמצא דלא הוקדש בעבירה, דאז כשיעבור המום נעשה ראוי להקרבה. - אמנם כשהוקדש בתחילה במום עובר דהקדש בא בעבירה וזה נלמד מלא תקריבו שדרשו חז"ל בתמורה ו' ע"ב שזהו גם אזהרה ללא תקדישו. וכיון שאמרה תורה בלשון לא תקריבו מובן מזה דאינו ראוי עוד להקרבה לעולם. - ומטעם זה כשהקדיש תורין שלא הגיע זמנם דההקדש בא בעבירה על זה אמרה תורה לא תקריבו ופסולין הן לעולם להקרבה.- וזהו שכתב הרמב"ם דהרי"ז כקדשים שמתו כיון דלגופן לא חזיא ולדמי נ"כ לא חזיא מטעם דאין פדיון לעופות ומטעם זה הרי הן כחטאות המתות, כן נראה בס"ד

יא ע"ב אמר ר"ה אמר רב המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו. - ולכאורה מה שייך מעילה בדם הקזה שאין לו להקדש שום צורך ולא שוה מידי. - וביותר לפי מה שמבואר לעיל דמשום דאין פדיון לעוף ואין לו דמים אין מעילה נוהגת אם אינם ראוים להקרבה. - והכא בדם הקזה הרי"ז כפסולי המוקדשים שאין להם פדיון דאין בהם מעילה, והכא נמי כיון דע"כ אין להקדש לעשות דמים בהדם הזה דהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים

יב ונראה דהביאור בזה כמו שמסיק הש"ס דהדם הקזה נחשב כמו שנהנה מעצם הבהמה, והיינו דהדם הזה נחשב לחלק מהבהמה, וההנאה מהדם הרי"ז כאילו נהנה מעצם הבהמה ממש, ולא חשיבה הנאה זו מהדם, אלא חשבינן לההנאה שנהנה מהבהמה והבהמה הרי היא קדשים ממש. - וכן כתב רמב"ם בפר"ב דמעילה וז"ל, אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה עכ"ל. והביאור בזה שנהנה מחיי הבהמה כיון שדם זה הוא חלק מחיותה

יג ובזה יש לבאר הא דאמר אסור בהנאה ומועלין בו אשר לכאורה למה אמר אסור בהנאה כיון שאמר ומועלין בו, ומצאתי בצל"ח ברכות ל"א שמדייק בזה, ורוצה לומר דכוונת רב גם לקדשים קלים שאין בו מעילה אבל אסור בהנאה יעוי"ש. - אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר דהכוונה אסור בהנאה גם להקדש עצמו משום דליתא במכירה, מפני שהקונה אסור להשתמש בזה משום דאין פודין את הקדשים באופן זה

יד והנה ביסוד זה אשר הדם מן בהמה חיה, אין זה דם פשוט בתורת דם, אלא הוי הדם הזה חלק מן הבהמה עצמה. - יש לעיין הא דקאמרה הסוגיא בפסחים כ"ב דדם מותר בהנאה מהא דעל הארץ תשפכנו כמים. - והנה זה לא שייך לדם הקזה הניטל מהחי. - וא"כ עדיין לא ידענו דדם זה מותר בהנאה. - ונראה דדם זה נכלל באבר מן החי, וזהו דם מן