נזר הקודש - מעילה לה

ט ונראה דסבר הרמב"ם דעכשיו שעומד הדם למכירה הרי"ז ג"כ דמי הקדש דמה לי הן ומה לי דמיהן. - והא דקאמר הש"ס דהמעילה דרבנן, הוא מעצם הדין דהדם אם אינו עומד למכירה, - דאז המעילה דרבנן. - אבל אח"כ אשר הבי"ד של כהנים הנהיגו למכרן לגננין לזבל, עכשיו הרי"ז דמי הקדש ממש. - כן נראה בס"ד

א שם, ת"ר מועלין בדמים דברי ר"מ ור"ש, וחכ"א אין מועלין מ"ט וכו', אמר עולא אמר קרא ואני נתתיו לכם שלכם הוא, והביאור בזה דמדאמרה תורה לכם משמעותו היתר הנאה, דאם אסור בהנאה לא הוי זה לכם, כיון דאין לאדם הנאה מזה. - והנה לכאורה יש ללמוד מזה דדם דעלמא ג"כ מותר בהנאה. - דאל"כ אלא אמרינן דדם בעלמא אסור בהנאה, א"כ אכתי היאך קרינן בזה לכם דמשמעו שלכם, דהלא אף אם אין בזה משום איסור מעילה, אבל אכתי איכא איסור הנאה בשביל איסור דם. - וע"כ דדם דעלמא ג"כ מותר בהנאה דהלא אין סברא לומר דדם קרבן מותר בהנאה ודם חולין אסור בהנאה. - ועוד ראי' לזה בהא דפריך הש"ס בפסחים כ"ב למ"ד דכל היכא דכתיב לא תאכל גם איסוה"נ במשמע, והרי דם דרחמא אמר כל נפש מכם לא תאכל דם, ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל וכו' יעוי"ש, ואם אמרינן דדם קדשים התירה תורה מטעם גזירה"כ, ולא דם חולין, א"כ מאי פריך מדם קדשים. - וע"כ דאם דם קדשים מותר בהנאה הוא הדין דם חולין. -ולפי"ז קשה מדוע לא משני הש"ס דשאני דם דהתורה אמרה ואני נתתיו לכם שלכם תהא, - וכשם שאין בדם מעילה כך לא נאסר בהנאה. - ומדוע מחפש שם הש"ס לימודים להיתר הנאה, וגם למאי איצטרך קראי לזה להתיר דם בהנאה. - ונראה דמזה יש ראי' לשיטת הריטב"א בסוכה ל"ה דסבר דאיסוה"נ נקרא שלו, וא"כ אעפ"י שאמרה תורה גבי דם קדשים לכם שלכם תהא היינו רק לדין מעילה. - אבל אכתי יש לומר דאסור דם בהנאה בשביל איסור דם, ומ"מ נקרא שלכם מטעם מפני דאיסוה"נ ג"כ נקרא שלו

ב שם, וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ויש בו מעילה אמאי לא והרי תה"ד שנעשית מצותו ויש בו מעילה ופירש"י משום דכתיב ושמו. - והנה התוס' ביומא נ"ט ד"ה והרי תה"ד, כתבו בשם הריצב"א דהא דכתיב ושמו מורה רק על איסור הנאה אבל מעילה ליתא בהדשן, והיינו דרק איסורא דאורייתא איתא בהדשן, אבל לא מעילה יעוי"ש. - -ולפי"ז יש לעיין מאי פריך הכא מהא דתה"ד דיש מעילה גם לאחר שנעשית מצותו כיון דגם בתה"ד ליתא מעילה, - אלא איסורא בעלמא. - ואפשר לדחוק דכוונת הש"ס דגם דם ג"כ יהי' אסור בהנאה לאחר כפרה שהוא לאחר שנעשית מצותו. - אבל דוחק הוא דבשלמא התם כתיב קרא ושמו, אבל הכא כיון דליכא קרא אלא צריכין ללמוד בהיקשא לאחר כפרה כלפני כפרה, ולפני כפרה יש בזה מעילה ממש, ולאחר כפרה לא הוי אלא איסורא גרידא, וא"כ אין זה היקשא. - ועוד דהלא באמת הדם אסור בהנאה לפני כפרה כההוא דתנן במשנה יומא נ"ח אלו ואלו נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן, היינו שאסור ליהנות בלא דמים כפירש"י, וא"כ חזינן שאסור בהנאה אם לא מחליף על הדמים. וע"כ צריך לומר דאעפ"י שאסור ליהנות בלא דמים, אבל ע"כ קדושה"נ פקעה מהדם דאל"כ לא מהני פדיון. - ובתה"ד שאסור בהנאה נם לאחר שנעשית מצותו הכוונה דלא מהני גם פדיון בדמים. - ולזה פריך הש"ס דיהי' לאחר כפרה כלפני כפרה היינו באיסור דאורייתא שהוא קדושה"ג בדומיא לתה"ד

ג ובזה יש ליישב הא דהקשה בקר"א דאם נפרש דכוונת הש"ס על איסוה"ג מנ"ל דבדם ליכא איסורא דאורייתא, דהא אין מועלין קתני, ואדרבה נקיים ההיקש בין לקולא בין לחומרא דלאחר כפרה נמי אסור בהנאה מן התורה כמו לפני כפרה, לקולא דלפני כפרה נמי אין מועלין כמו לאחר כפרה, אבל איסור הנאה איכא, ומצינו כזה דלשון התנא אין מועלין, ואיכא איסור דאורייתא כמו"ש התוס' בתמורה ג' עכת"ד יעוי"ש. - אבל נראה כמו שכתבנו לעיל דעיקר הפירכא משום דע"כ סבר התנא דלפני כפרה ליכא מעילה היינו דליכא נם קדושה"ג, וזהו מהא דתנן אלו ואלו נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן לקדושת דמים. והתם טרם נעשית מצותו דעדיין יש לקיים המצוה דשפיכת שיריים. - ומדקאמר רבי יוחנן לפני כפרה כלאחר כפרה ע"כ הכוונה דליכא גם איסור דאורייתא שהוא מטעם קדושת הגוף. - ומוכח דליכא שום קדושה"ג בדם לזה שנוגע לאיסור הנאה. - נם מה שהקשה שם בהא דפריך בפסחים כ"ה דקאמר שם הש"ס לריב"ל דאמר קול ומראה וריח אין בו משום מעילה, דהכוונה ריח לאחר שתעלה תמרותו, משום דנעשית מצותו, ופריך והרי תה"ד וכו' ומאי קושיא כיון דבתה"ד ג"כ ליכא מעילה אלא איסורא גרידא, וא"כ איכא למימר דגם בריח איסור הנאה איכא דהלא קאמר אין בו מעילה ויש לפרש דאיסור איכא עכת"ד. - נראה דמדקאמר ריב"ל הא דריח בצירוף עם הקול ומראה. - וע"כ דחד דינא אית להו, וכיון דבקול ומראה ליכא איסורא, כן ע"כ גם בריח מיירי באופן שאין בו איסור דאורייתא

ד עוד נראה דהנה באמת יש חילוק והבדל בין תה"ד להא דקטורת. - וזהו כי התה"ד אף לאחר שנעשית מצותו במה שנוגע להקרבן, אבל אכתי איכא מצוה הוא דושמו אצל המזבח דמעון גניזה. - ומטעם זה אסור בהנאה משום דאם נהנה מן הדשן הרי חסר גניזה בשעה שהוא נהנה. - משא"כ בהקטורת לאחר שנעשית מצותו וזהו לאחר שעלה תמרותו שוב אין שום מצוה מוטלת עליו, ולהכי מותר בהנאה ג"כ כיון שנעשה מצותו. - ולפי"ז יש להבין מאי פריך הש"ס מהא דתה"ד, דהלא שאני התם דכתיב ושמו, וגם אין ללמוד מתה"ד מידי דשאני התם דכתיב ושמו

ה ונראה כמו שפירשנו דסבר הש"ס דכל עיקר הא דושמו הכוונה שטעון גניזה מטעם דלא נפקע הקדושה אעפ"י שנעשית מצותו. - וא"כ חזינן דהגמר המצוה אינו גורם להיות נפקע הקדושה"ג, וא"כ גם בהא דקטרת ג"כ גמר המצוה אינו גורם הפקעה מהקדושה.