נזר הקודש - מעילה לב

דשלא לשמה במנחת חוטא וממילא יש ק"ו ג"כ דנתפס מחשבת פיגול להיות לכהפ"ח פסול מהקרבה. - וסברי התוס' דלא אהני גז"ש אלא להיות פסול ולא להיות פיגול. - אבל שארי מתירין אין בהן פסול כלל במחשבה דפיגול וקריבין על המזבח גם כן

והנה בפירוש קדמון למסכת מעילה כתב בדף ג' ע"ב הקשה בהא דאמר עולא קומץ פיגול וכו' הא תנן אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול הקומץ והלבונה, הא לא קשיא דלא קאמר אלא לחיובא דאינשי דלא מחייבי כרת, אבל אינהו גופייהו מתפגלין כיון דפגלם אסורים להקרבה יעוי"ש. ותמוה טובא דהלא ע"כ מוכח מסוגיא דיומא ז' דלא נעשה גם פסול, וצע"ג

פרק שלישי

משנה, ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימות. - ופירש"י דבאלו השלשה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה יעוי"ש. - והנה בהא דולד ותמורת חטאת מובן דגם קודם כפרה אזלי למיתה, אבל חטאת שכיפרו בעלי' ע"כ לאחר כפרה הוא. - ומה שייך לומר ימות חטאת לאחר שנשחט ונזרק כהוגן. - והנה רנמה"ג מפרש ג"כ והנך תלת לעולם מתות בין קודם כפרה ובין לאחר שנתכפרו. - ובדוחק יש לפרש שקבל את הדם במיעוט סימנים וזרק, וכתבנו לעיל דיש שימות מהראשונים דסברי דהוי זריקה מעליא. - ובזה משמיענו דיצוייר באופן שנתכפרו הבעלים באופן זה ומתו הבעלים טרם גמר השחיטה. - דהדין דהחטאת זו למיתה אזלא, אבל יש לומר דבאופן זה לא נתכפרו מבעלים מטעם דבעינן שתגמר השחיטה כהוגן, ואז יבורר בלמפרע שהיתה כהוגן. - ואפשר לומר דנפק"מ באופן שנשחט ונזרק כהוגן ומתו הבעלים בעודה מפרכסת שדינה כחי להרבה מהראשונים ובאופן זה למיתה אזלא אעפ"י שהוא לאחר כפרה

והנה בולד חטאת פירש"י דלהכי מתה מטעם שלא הופרשה לכפרה מתחילה. - כוונת רש"י דמיירי באופן שהפרישה ריקנית דאם הפרישה מעוברת הלא אמר רבי יוחנן במנחות פ"א רצה מתכפר בה רצה מתכפר בולדה. - מבואר לדעת רש"י דהפרישה ריקנית ואח"כ נתעברה דאז ולד חטאת מתה. - וכן כתבו התוס' במנחות פ' ד"ה מאי קמ"ל יעוי"ש, ולזה פירש"י מטעם דלא הופרשה מתחילה

שם, ואינה עושה תמורה, פירש"י דכיון דנתכפרו באחרת דלא אחשבה להאי לא לקדושת דמים ולא לקדושת מזבח לא אילימא למיתפס אחרים בתמורה יעוי"ש. והנה משמע מפירש"י דדוקא באופן שנתכפרו באחרת אינה עושה תמורה, - וזהו בבבא דסיפא, - ולא באופן דאזיל למיתה בלא כיפרו באחרת. - וכנראה מדייק רש"י מדלא שנה התנא הא דאינו עושה תמורה גם ברישא, להכי פירש"י דדוקא באופן שכיפרו הבעלים באחרת אינו עושה תמורה, אבל חטאות המתות עושים תמורה. - אבל זה תמוה טובא. - והתוס' בד"ה ואינה עושה תמורה פירשו מטעם דלמיתה אזלא, משמע מדבריהם דמפרשי דזה קאי אכולהו מתניתין וזה מסתבר דהיאך יעלה על הדעת דהחטאת שאזיל למיתה תעשה תמורה הלא פשיטא שזה גרע יותר מבע"מ. - וכן כתב הרמב"ם בפר"א מתמורה ה"כ וז"ל כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה. - והכס"מ לא הראה מקורו, אבל פשיטא שזהו מקורו מהמשנה הלזו. - ונראה דגם רש"י סובר כן. - והא דמפרש הטעם בנתכפרו באחרת משום דבאינך כולהו בלא"ה אינן עושים תמורה דולד חטאת ותמורת חטאת בלא"ה אינם תמורה דהרי כן בכל הקדשים כמבואר בתמורה י"ב וברמב"ם שם הט"ו וחטאת שמתו בעלי' בלא"ה אין כאן תמורה כיון דאין בעלים להאי קרבן ויורש אינו ממיר ואפשר שמטעם זה שנה התנא אין עושין תמורה בסיפא. - אבל עדיין לא יונח לנו מדוע לא פירש"י כפשוטו דהקרבן שהוא בר מיתה אינו בר תמורה. - וגם על הרמב"ם יש לדייק מדוע כתב כל החטאות המתות כיון שע"כ לא שייך תמורה אלא בחטאת שכיפרו בעלי'. - ובזה יש להצדיק מרן הכס"מ שלא הראה מקור לדברי הרמב"ם מהמשנה הלזו כיון דזה ליתא במשנה לכל החטאות. - והאור שמח מציין להמשנה דתמורה כ"א, ופלא שלא ציין להמשנה דהכא ג"כ. - ובעיקר ציונו הצדק עם הכס"מ מפני שבאמת ליתא לדברי הרמב"ם בהמשנה בזה שכתב כל החטאות וכמוש"נ

כתב הרמב"ם בפר"ד מפסוה"מ ה"א וז"ל, ולד חטאת וכו', נמצאת אחר שנשחטה החטאת השני' שהפרישה קודם שיזרק דמה הרי"ז ספק אם תמות או תרעה עד שיפול בה מום, לפיכך תמות עכ"ל. ומקור לדין זה הוי בעי' דלא איפשטא בתמורה כ"ב אבל תמוה מדוע כתב הרמב"ם לפיכך תמות דהלא בכ"מ בבעי' דלא איפשטא כתב הרמב"ם דהרי זה ספק ותו לא. - ומדוע כתב הכא לפיכך תמות, דהלא ממילא מובן דמספיקא תמות כדין דעלמא בספד"א דאזלינן לחומרא. - ועוד דהלא כיון דספיקא הוי וא"כ יש לחייבו במעילה מספק, ומדברי הרמב"ם משמע דתמות מצד ודאי. - והיאך יתכן זה דהלא לר"ע דמחייב על ספק מעילות אש"ת הכא ע"כ יש אש"ת לר"ע, וא"כ הי' לו להרמב"ם לכתוב להלכה דספק הוי ותו לא. - ואפשר לומר דשאני הכא דכיון דספק הוי ממילא הוי דחוי ונפסל מצד ודאי, לפום מה דקיי"ל דיש דחוי גם בדמים, וממילא לא אפשר לומר הכא תרעה עד שתסתאב וממילא תמות, וזהו שכתב הרמב"ם תמות

והנה מזה יש להוכיח כי ספק בהלמ"מ ג"כ הדין דאזלינן לחומרא מן התורה. - וכתבנו מזה בספרנו נזר הקודש לתמורה בנידון זה. - אבל יש להעיר לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא, - א"כ מדוע מחמרינן הכא בספק להפסיד קדשים. - ואפשר דכיון דמדרבנן אזלינן לחומרא ג"כ הוי דחוי כמו שאמר רבא בזבחים ע"ד, ויש להאריך עוד בזה

שם, במשנה שעיברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום, עי' ברש"י ותוס' ושיטת הרמב"ם בזה מבואר אצלנו בספרנו נזר הקודש לתמורה שם

א דף י"א, משנה, המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין להביא כולן