נזר הקודש - מעילה ל

איתמר הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים רב אמר מה שנהנה יפלו לנדבה ולוי אמר יביא דבר שכולו המזבח ומאי ניהו קטרת. - ויש לעיין במאי פליגי, והנה סברת רב היא כפשוטו דלא יהא טפל חמור מן העיקר והיינו דכיון דנהנה מדבר שאין כולו למזבח, וזהו כי העור הוא לכהנים בכל אלו הקרבנות, אף בעולה, וכיון שכן מסתברא שהיוצא מהן שהוא הטפל לא חמור מיני' ויפלו לנדבה ובין לרש"י שקונין מהן קרבנות צבור ובין להתוס' שאזלי לקיץ המזבח עורות שלהן לכהנים הוי כמבואר ברמב"ם פר"ה מפסוה"מ. - אמנם סברת לוי יש לעיין מדוע החמיר ואמר שיביא דבר שכולו למזבח בלא הנאת אדם. - ובשלמא הנהנה מאימורי קדשים קלים איכא למימר שכיון שכולו למזבח אזיל ואעפ"י שבאו האימורין מקרבן כזה שלא הוי כולו למזבח, אבל איכא למימר דאזלין בתר השתא, אמנם בשנהנה מבשר קדשי קדשים קודם זריקה אשר לאחר זריקה הבשר לאכילה עומדת, ויש בה הנאת אדם, א"כ מדוע לא סגי שיבואו המעות לנדבה. - והנה אפשר לומר דסבר לוי כרבי יהודה דסבר טפל חמור מן העיקר, עי' זבחים מ"ט. - אבל דוחק הוא וגם בטעמי' דרב אין לפרש כמו שפירשנו מטעם דהברייתא דתניא כוותי' היא תיספתא שלהי מכילתין וחשיב שם גם קומץ ולבונה ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים דיפלו לנדבה יעוי"ש. - הרי מבואר דאעפ"י שנהנה מהדברים שכולו למזבח ומ"מ התשלומין באים בנדבה

ונראה דבזה פליגי רב ולוי אם משלם דמים, או שישלם דבר קודש דרב סבר שמשלם דמי הנאתו, וממילא משבאו המעות ליד גזבר הרי הם נדבה. אמנם לוי סבר דאין משלם דמים משום דשילום הדמים צריך להיות עליהם שם מותר חטאת ושם מותר אשם, ולא מיבעי' קודם כפרה דהיינו זריקה אלא גם לאחר כפרה סבר לוי דנתפסין לשם מותר הקרבן שנהנה ממנו, ולא סבר כרבא דאמר לקמן דלאחר כפרה אין עליהם דין מותר ויפלו לנדבה, אלא סבר דגם לאחר כפרה המותר הולך לים המלח. - וממילא אינו יכול להפריש מעות אלא צריך לשלם חפץ של הקדש. - וממילא צריך להקדיש דבר שכולו גבוה. - וזהו לא מטעם החיוב, אלא מטעם השלילה, כיון שאיננו יכול ליתן דמים - וכן מוכח מדברי התוס' מנחות נ' ד"ה יכול שכתבו דצריך למסור הקטרת לצבור בכדי שלא יהי' קרבן יחיד יעוי"ש. - ולכאורה הלא ישלם מעות ויקנה מהן קטרת ככל תשלומי הקדש, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דע"כ סבר לוי ותנא דברייתא דמסייע לי' דצריך לשלם. קטרת ממש ולא דמים, וממילא בעינן שימסרם לצבור, וע"כ הא דפשיטא להתוס' בזה היינו מהטעם שכתבנו משום דאם משלם דמים נעשה מותר ובחטאת ילכו לים המלח ובאשם רועה. - וביותר דלאחר כפרה הוי זה גם לרבנן דר"ש, והכא בשנהנה מבשר קדשי קדשים לאחר שחיטה אפשר שדינם כלאחר כפרה, כיון דלא אפשר להוסיף הדמים על הקרבן. - ואם אמרינן דקודם זריקה יש עצה להביא חטאת אחרת יותר שמינה כהא דמנחות ס"ג ע"ב, - הנה אפשר דסבר לוי כר"ש, או אפשר דבדמים גם רבנן מודו לר"ש, וכמו שפסק הרמב"ם בפר"ד ממעילה ה"ז וכמו"ש מרן בשם המהרי"ק. - ויהיה מזה ראי' לפסקו של הרמב"ם משום דיותר מסתבר דלוי סבר כרבנן דר"ש. - זהו מה שנראה בביאור פלונתת דרב ולוי. - והרמב"ם פסק כרב מטעם דפוסק כרבא דאין מפרישין מתחילה לאיבוד, וממילא הוי שילום הדמים של המעילה לנדבה. - איברא דלפי מה שפירשנו אתי שפיר הא דנהנה מבשר חטאת ואשם, אבל בהא באימורין של קדשים קלים דלאחר זריקה קדשי, ומה שייך בהו מותר. - אבל אפשר לומר דלמ"ד דשייך מותר לאחר כפרה בקדשי קדשים הוא הדין דשייך מותר גם בקדשים קלים לאחר זריקה, וא"כ הוי התשלומין מותר שלמים. - ובודאי דלא נפטר בזה מתשלומי הקדש, להכי סבר לוי דיביא קטרת שכולו קודש ולא שילום דמים, ומדויק גם לשון התנא דאמר יביא דבר שכולו למזבח דמשמעות לשון זה שיביא הדבר ולא הדמים, וכמוש"נ

ויש לעיין בזה שכתב הרמב"ם נודע לו שמעל ואח"כ קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו או שהפרישה ולא כללה בדמי חטאתו יוליך המעילה וחומשה לים המלח. - היאך הדין בדבר התשלומין להקדש אם מחויב בתשלומין אחרים, או סני בתשלומין הזה אעפ"י שהמעות הולכים לים המלח. - וכמו כן לרבנן לשיטת אביי דסבר דגם בנודע לו לאחר כפרה הולכים המעות לים המלח, היינו לדברי המהרי"ק שהובא בכס"מ כמבואר לעיל, היאך הדין אם מחויב בתשלומין אחרים

והנה לענין אשם מעילות כתב הרמב"ם שם בין כך ובין כך יביא אשם מעילות יעוי"ש, אבל לא כתב היאך הדין בתשלומי הדמים, וצ"ע

דף י, אמר רבא הכל מודים וכו' ע"י פירש"י ותוס'

א כתב הרמב"ם בפר"ג מה' מעילה הי"א וז"ל, נהנה קודם זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמא או שנהנה מאימורי קדשים קלים, אעפ"י שהעלן לראש המזבח הרי זה פטור, יעוי"ש. - וכתב מרן בכס"מ שהוא מימרא דרבא במעילה י'. - אמנם דברי הרמב"ם תמוה טובא מדוע יפטור משום מעילה מפני זה שנטמא, הלא מ"ש טומאה מיציאה דחוץ דפסק הרמב"ם באותו פרק בה"א דיש בזה משום מעילה מפני שקודם זריקה לא יצאה מאיסור מעילה עד עתה. - והנה בתוס' הכא מכח קושיא זו אוקמי הא דרבא בלאחר זריקה, יעוי"ש, אבל הרמב"ם דכתב לפני זריקה תקשה מ"ש מיוצא. - ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ

ב ונראה דסבר הרמב"ם דשאני טומאה מיוצא, והיינו דיוצא לא הוי פסול הגוף לדידן דקיי"ל זריקה מועלת ליוצא, וכן פסק הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ. - והביאור בזה דחשבינן להיוצא כאילו אין בו פסול, והיינו דחשבינן לזה כפסול צדדי. - משא"כ טומאה דפסול הגוף ממש הוא, ובעי ציץ לרצות לענין זריקה, וממילא קודם זריקה חשבינן לה כפסולה, ולא קרינן לה קדשי ד'. - וזה ליתא בפסול יוצא דבת זריקה היא בלא ציץ, וממילא קודם זריקה הרי הוא בחיוב מעילה, דאטו מפני שניתוסף בא איסור לאו משום ובשר בשדה, להכי יצאת מרשות