נזר הקודש - מעילה כח

מפני זה תהי' בגדר שחסר הבאת כולו, דבאמת החיבור כמאן דליתא דמיא, ומטעם זה מיתה עושה ניפול. - אבל מפני חידוש התורה שחידשה דהכשר שחיטה אין עושה ניפול, הנה ההכשר הזה ישנו גם במליקה, מטעם החיבור המעט. - אבל לענין והביאום כולו הרי"ז כאילו נוטל לגמרי, ואין בזה חסרון מטעם ההבאה, וכמוש"נ

תוס' ד"ה ואין מועלין בה וכו', ויש בה שייכות דמעילה יותר אף מעולת בהמה דעולת בהמה אין מועלין בעורה, ובעולת העוף מועלין אף בעורה יעוי"ש. - הנה האי עורה היינו לבד מנוצה דבנוצה אין בה מעילה כדתניא בתוספתא דמעילה והובא בתמורה ל"ד עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה יעוי"ש, וע"כ כוונת התוס' הא דכתבן העור היינו העור ממש שעל הבשר. - והנה בתוספתא דמעילה פר"א איתא עולת העוף שמיצה דמה יצא מידי מעילה הנוצה והמוראה מועלין בה עד שתצא לבית הדשן יעוי"ש. וזה תמוה דלפי מה שהובא בתמורה אין בנוצה ובמוראה מעילה לאחר שמצה את דמה ורק אסורין בהנאה מטעם דבעי קבורה. - והמפרש שם הרגיש בזה

והנה בחטאה"ע פשיטא שאין מעילה במוראה ונוצה לאחר הזאה, אבל לענין אם אסור בהנאה מסתברא שמותרין בהנאה כיון דלא הוי מן הנקברין דליתא בחטאה"ע האי דינא דהשלכה אל בית הדשן כמו בעולת העוף שמזה נלמד דין קבורה בעולה"ע כמבואר ברש"י שלהי תמורה. - וגם בספרא פ' ט' כתב בהדיא והשליך אותה ולא חטאה"ע, ופירש בק"א שלא הי' משליך מוראת חטאת העוף במקום הדשן אלא אם ירצה הכהן יאכלנה יעוי"ש, וא"כ תמוה טובא מה שכתב הרמב"ם בפר"ב ממעילה ה"ו דאסור ליהנות במוראתה ונוצתה יעוי"ש. - ובספר נחלת דוד סי' מ"ז ובספר עמודי אש סי' ג' מפלפלים בזה טובא

ולדעתי נראה בכוונת הרמב"ם דהיינו דכיון דבחטאה"ע בעינן הזאה וגם מיצוי, - והכא דמיירי הרמב"ם בהזאה לחודיא וחסר עדיין מיצוי דבתר ההזאה, וא"כ לא נעשה מצותו עדיין, ואעפ"י דיצא מידי מעילה בהזאה לחודיא לשיטת הרמב"ם כמו"ש הלח"מ והראיתי לזה פנים ספרנו נזר הקודש המס' מנחות. - אמנם כיון דעכ"פ לא נעשה מצותו הרי אסור ליהנות ממוראה ונוצה שלה. - והא דלא כתב דאסור ליהנות גם מחטאה"ע עצמו קודם הזאה, דזה ליתא דכיון שעומד לאכילה א"כ מה שייך לומר איסור הנאה, ובאכילה בודאי אסור כיון דמיצוי מעכב לשיטת הרמב"ם אבל מוראה ונוצה שאין עומדים לאכילה אלא להנאה, עי' רש"י ותוס' זבחים ל"ה דפירשו דלא אכלי אינשי מוראה, ומשמיע לנו רבינו דכיון דחסר עדיין המיצוי אסורין הן בהנאה. - והיינו דהדברים שעומדים להנאה ולא לאכילה עומדים באיסורן עד שנעשית מצותן לגמרי

תוס', ד"ה הוכשרו ליפסל בטבו"י, תימא למאי הלכתא הוכשרו ליפסל בטבו"י דאי לאכילה והלא פרים הנשרפים אין בהם אכילה לכהנים, ואי ליפסל להקריב אימוריהם קאמר מכל מקום גבי פר ושעיר של יוהכ"פ ליכא למימר הכי שהרי משל צבור הם באים בטומאה (ובשיט"מ מוסיף דטומאה הותרה בצבור) ויש לומר לענין לשורפו בבית הדשן ששורפין בו את הפסולין קאמר שהי' להם לפסולין בית הדשן לעצמו כדאמרינן בזבחים ק"ד ג' בית הדשנים היו שם עכ"ל. נשמע מזה דגם למ"ד טומאה הותרה בצבור, אבל מכלל פסולין לא יצא לענין שרפה ונשרף כדין פסולין. - והיינו לפי מה שכתב השיט"מ דהקושיא למ"ד טומאה הותרה בצבור, וזה מוכרח

ובזה יש לבאר שכן מוכח מסוגיא בזבחים שם שמשני לא פסול טומאה ופסול יציאה. - ולכאורה למה נקט שתיהם, וכתב מרן בגיוה"ש דלמ"ד טומאה הותרה בצבור לא שייך טומאה. - ומטעם זה קשה דאיך נפרש הא דאמר לוי שם נפסל אחר זריקה שרפתו בעזרה מה פסול משכחת לה אם אין בו פסול לינה ולא נשאר רק פסול יוצא וממילא הוי נפסל ביציאתו דשרפתו בבירה עכ"ל. - אבל לפי מה שמוכח מדברי התוס' הכא דע"כ גם אם אמרינן טומאה הותרה בצבור מ"מ לענין שרפה דינו כפסולים ונשרף עם הפסולים, ולפי"ז שפיר משכחת לה פסול גם אחרי הזריקה, וזהו פסול טומאה ואפילו אם לינה אינה פוסלת משכחת לה פסול טומאה אפילו אם אמרינן טומאה הותרה בצבור. - וע"כ דנקט הש"ס פסול טומאה ופסול יציאה הוא מטעם דבא לאשמעינן דגם טומאה ישנו בזה, והיינו אליבא דכו"ע אפילו למ"ד טומאה הותרה בצבור

תוס', ד"ה קרמו פני' וכו' וא"ת כיון דאית לי' לתנא דמתני' תנור מקדש למ"ל קרמו פני' כניסתו בתנור ליקדשי' דהא כלי שרת מקדש וי"ל דמשום טבו"י נקטי' דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו והא דכלי שרת מקדש היינו דוקא בשנעשה כל הראוי ליעשות בו והיינו כשנקרם עכ"ל. - ביאור הדברים דחידשו התוס' דהתנור מקדש כשעשה מעשה האפי', אבל עדיין תקשה דהלא גם קודם קרימה לא גרע מחולין שנעשו על טהרת הקודש, על זה כתבו דסבר האי תנא דלא כקודש דמו

והנה קשה לפי"ז על הרמב"ם דכתב בפרי"א מאבה"ט הי"ג, וסבר דהתנור הוי כלי שרת ומה"ט כתב דלחה"פ דוחין את השבת כמבואר בפר"ג מתו"מ הי"ח. - וסבר ג"כ דחולין שנעשה על טהרת הקודש בקודש דמי כמבואר בפר"ג ממו"מ ה"ט. - וא"כ למה בעינן קרימה הלא אפילו אם אמרינן דהתנור אינו מקדש קודם קרימה אבל ע"כ הרי"ז נעשה על טהרת הקודש וכיון שכקודש דמו ע"כ נפסל קודם קרימה ג"כ. - והנה גבי לחה"פ ושתי הלחם אפשר לומר לפי דעת הרמב"ם דסבר דבעינן הכשר לרצון הבעלים, ובקדשי קדשים שאין להם בעלים כיון דשל גבוה נינהו וחסר בזה רצון בעלים ואין כאן הכשר וא"כ לא שייך בזה לומר חולין שנעשה על טהרת הקודש, דכיון דליכא בזה הכשר ליתא בזה טומאה כלל. - אבל אחרי הקרימה שנעשה קודש, הוכשרו בחיבת הקודש, ולהכי בעינן קרימה בתנור

דף ט', איתמר הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ורבי יוחנן אמר מועלין