נזר הקודש - מעילה כה

ז ומה שנראה לי בזה כך הוא דהנה בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף נ"ז דף הספר דפליגי התוס' והרמב"ם בדבר ההוצאה מרשות הקדש דדעת התוס' במעילה י"ח דיש שני מיני חיובים במעילה, א' בהנאה, ב' בהוצאה, היינו הוצאה בלעדי הנאה, והרמב"ם סבר דבעינן בהוצאה ג"כ הנאה, והביאור בזה דיש הנאה של פרוטה בזה עצמו שמוציא מרשות הקדש, - דהיינו הנאת המקח וכדומה במתנה הנאה של טובה"נ וכדומה

ח וזהו כוונת הש"ס הכא דפריך וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מחייב. - והיינו לשיטת הרמב"ם דבעינן בהוצאה ג"כ הנאה וכיון דאינו מתחלל והמקח בטל וא"כ מה הנאה מגיע לו, וא"כ ליכא חיוב קרבן, ולא דמי להא דיש מועל אחר מועל במוקדשין וכלי שרת דהתם מיירי באופן דאיכא הנאה דהיינו שנתן לחבירו וחבירו לחבירו דכל אחד ואחד משיג טובה"נ ששוה פרוטה, ויש חיוב מעילה מצד הטוה"נ ואין זה ענין להא דקדושין דבאופן דלא הוי קדושין מטעם דאינו מתחלל, אין בזה שום הנאה. - ואתי שפיר דברי הרמב"ם לשיטתו וכמו שכתבנו וזה נראה לנכון בס"ד

ט אמנם דברי רש"י שפירש הכא שנהנה במכירה, תמוה טובא דכיון דאין יציאה לחולין ולא אהני מעשיו וליכא גם הנאה של מכירה גם כן

י והנה אפשר לדחוק בכוונת רש"י שאין כוונת רש"י דיוצאה לחולין כיון דבאמת אינה יוצאה לחולין, אלא כוונת רש"י לחייבו מטעם הוצאה ורש"י אזיל בשיטת התוס' דיש חיוב בהוצאה לחודיא גם בלא הנאה, וכוונת רש"י שפירש שמכרה ויצאה לחולין היינו כפי מחשבתו להוציאה, וצ"ע

יא והנה בפירוש לקדמון פירש וז"ל, אפילו מחיים שנהנין ממנה כגון בנוצתה. - ולכאורה מדוע נחית נפרש כן הלא כפשוטו יצוייר הנאה מחיים. - ואפשר דלכן פירש כן משום דרצה לפרש מועלין בו דסתם מעילה דאחרי המעילה יוצא לחולין, ואילו הנאה דמחיים בגופה אף שיש בזה מעילה אבל אין בזה יציאה לחולין משום דבקרבן יש מועל אחר מועל. - אבל בשתילש הנוצה אחרי ההנאה שוב אין מעילה בהנוצה מטעם דיוצאת לחולין אחרי ההנאה, ואין בזה משום מועל אחר מועל, כיון שאין זה גוף הקרבן. - וגם בהא דתנן לקמן בהא דיש מועל אחר מועל במוקדשין כגון תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש כולן מעלו יעוי"ש, הנה התם ע"כ הא דכולן מעלו היינו בשבא האחר ותלש צמר אחר, - אבל בהצמר התלוש מן הראשון אין בו עוד מעילה לאחר שמעל הראשון. - וכן פירש מהר"י בן חביב בר"ה כ"ח. - והכא בנוצה ג"כ כן הדין דהנוצה יוצאת לחולין

יב אבל מה שפירש שנהנה ממנה משמע בלא תלישה דאם בתלישה לא בעינן הנאה דהרי במרימת הנוצות בעצמו יש מעילה מטעם ההוצאה מרשות הקדש דהיינו בהגזילה שגוזל מהקדש, וכן משמע פשט המשנה דבתלישה בעצמותה יש מעילה, וכן משמע מדברי הרמב"ם שלא כתב שיהנה מהתלישה כמו שכתב לעיל לענין פגם דבעינן ג"כ שיהנה, ולהרמב"ם דבעינן גם הנאה, הנה זה נקרא הנאה הא דגוזל מהקדש, וכן דעת המהר"י בן חביב שם בר"ה וכן כתב הפנ"י בחידושיו לר"ה, ומטעם זה תמהו לרש"י שמפרש בשופר של עולה שתלשו מחיים, דלפי"ז איכא מעילה בהאי תלישה גופא ויצא השופר לחולין יעוי"ש. - וכיון שם ע"כ הא דפירש הקדמון שנהנה בהנוצה ע"כ כוונתו בלא תלישה, ואפשר לומר דכוונתו באופן שנפלה הנוצה מאיליה ויש בה מעילה כשנהנה אח"כ, וגם יוצאה הנוצה לחולין, או שתלשו במזיד, ולא מעל, ואח"כ נהנה בשוגג ויש בהן מעילה וגם יוצאות לחולין

יג שם במשנה מועלין בה משהוקדשה, פירשו רש"י ותוס' דהיינו קדושת פה. - ויש לעיין מה בעו רש"י ותוס' דהלא פשיטא שזהו קדושת פה דהרי אין בה דבר אחר שיתן קדושה לחטאה"ע קודם מליקה. - בשלמא לענין מנחה פירש"י לקמן י' דהא דתנן משהוקדשה שהוא קדושת פה משום דיש שם קדושה אחרת והיא קדושת כלי שרת, ומשמיע לן דיש מעילה תיכף מקדושת פה, אבל בחטאה"ע שאין קדושה אחרת עד מליקה, וא"כ לאיזה צורך פירשו שהיא קדושת פה. - והברטנורא לא פירש בזה קדושת פה אלא לקמן במנחה כתב קדושת פה, ועי' בליקוטים. - וגם אין לומר דבא למעט גידולין דהיינו הא דתנן לקמן י"ג דפליגי רבנן ור' יוסי בהקדיש שובך ונתמלא יונים דרבי יוסי סבר יש מעילה בגידולין, ובא לאשמעינן דבעינן קדושת פה דוקא,. דע"כ זה ליתא דהרי מדנקט חטאה"ע, וזה ליתא בממילא דהתם אפילו לרבי יוסי לא הוי אלא הקדש דמים. - ולא יצוייר כחטאה"ע אלא בקדושה דפה. - ואפשר דבא להודיענו דלא נטעה לומר דחיוב מעילה בא בשעה שעלתה על גבי המזבח למליקה דע"כ המזבח יש בו קדושה כמו כלי שרת, ואף שאין המזבח מקדש בעלי חיים כמו הא דתנן זבחים פ"ד וכולן שעלו חיין לראש המזבח תרד, אפשר לומר שזהו בבעלי מומין אפילו לר"ע כמבואר שם, אבל חטאה"ע שעלה להמזבח למליקה שפיר יש מקום לומר דהמזבח מוסיף קדושה ומשעה זו חלה עלי' חיוב מעילה מטעם שנכנסה לרשותו של המזבח לזה באו להדויענו דחיוב מעילה משעה שבא קדושת פה

תוס', ד"ה ובלינה וכו', מ"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה ומשעת מליקה מונין יעוי"ש. - ותמוה טובא דמאי נפק"מ אם מונין משעת מליקה הלא גם הלילה לחודיא פוסלת, ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - והרש"ש כתב דנפק"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקיעה"ח יש לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכמו דאמרינן בברכות ט' יעוי"ש. אבל דבריו דחוקים ולא דמי להא דברכות דשאני התם דאי לאו דכתיב בלילה הזה הוי אמרינן שדין פסח כשלמים דליהוי שני לילות במקום שני ימים וזהו הזמן שלהם, משא"כ הכא דהזמן הוא ביום המליקה וא"כ אין סברא לתת יום אחרי הלינה

ונראה דכונת התוס' להודיענו דכוונת התנא דלא תימא דאם היתה המליקה ביום דלא נפסל הבשר מטעם לינה למחר אלא יש בזה גם משום נותר. - ונפק"מ לענין מצוה דשרפה, וגם נפק"מ לענין