נזר הקודש - מעילה כא

בשרן, וזהו מפני ההיתר אכילה שבשאר בשרן והוא הבשר שבפנים, - ויש לומר עוד בזה דרבי יוחנן ורב אסי פליגי בזה אם היתר זריקה שנינו, או היתר אכילה דרבי יוחנן לשיטתו דסבר היתר אכילה שנינו להכי בעינן דוקא שיצא מקצתו בכדי שתהי' היתר אכילה לההיא שבפנים, - ורב אסי סבר היתר זריקה שנינו, - ולהכי מהני גם ביצא הבשר כולו, כן נראה בס"ד

כה דף ז', אמר רב פפא לא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת ליוצא. - והנה גבי דם ע"כ הפירוש שיצא כל הדם, דאל"כ ודאי דזורקין מן הדם שמבפנים והדם שבחוץ אינו מגרע זכות הדם שמבפנים כדתנן בזבחים פ"ב, - והנה לפי"ז ע"כ הא בבשר מיירי שיצא כולו דאל"כ אלא דיצא מקצת בשר, א"כ אין הבדל בין בשר לדם. - וכנראה שזה הוקשה להתוס' ופירשו שזרק אותו דם שיצא בזה מודה ר"ע דאין זריקה מועלת ליוצא וצא יעוי"ש. אבל הרמב"ם כתב בפר"ג ממעילה ה"ג: וז"ל, וכן אם יצא הדם אעפ"י שהחזירו וזרקו אין מועלין באימוריהן עכ"ל. מזה משמע שמפרש ג"כ דהפסול בזה מטעם דאותו הדם נפסל לזריקה ממילא ע"כ מיירי שיצא כל הדם, דאל"כ אכתי יש לזה הכשר ע"י שיזרוק הדם שבפנים, וזה תמוה דבאופן זה גם בבשר לא מהניא זריקה, והנה הכס"מ שם בה"א כתב דע"כ בדם אפילו יצא מקצת אין זריקה מועלת, ומשמע מדברי מרן שלא מהני זריקה אפילו בהדם שבפנים, וזה תמוה כמו שכתבנו, - וברמב"ם אין להעמיד זה מדכתב שהזריקה היתה בהדם שיצא

כו ונראה דהרמב"ם מפרש הסוגיא בהא דר"פ שבא לחדש שסבר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא וצא וע"י הזריקה נתבטל הפסול דיוצא, - אבל כל זה אם הדם בכשרותן אז פועלת על הבשר, - אבל הדם על עצמו אין בכח הדם לפעול אשר ע"י הזריקה יתבטל הפסול דיוצא זה לא אמרינן, ואינו מדבר עתה ר"פ בין יצא כולו ליצא מקצת משום דר"פ עצם דינא בא להודיענו כי הזריקה בהדם שיצא אינו מועיל לגבי עצמו מאומה, והרי"ז כאילו לא נזרק, - ואפשר שזהו גם כוונת התוס', היינו דעצם דינא דדם בא לאשמעינן, - משום דיש לכאורה לומר אם הזריקה מבטלת יוצא מהבשר א"כ תפעול גם על עצמה בשיצאת לחוץ, - על זה מודיע ר"פ דזה לא מהני, - וזהו דדינא דדם בא להודיענו. כז תוס' ד"ה חושב לנשפכין וכו' אבל נראה לר"י במחשב בשעת הולכה ע"מ לזרוק הדם שנשפך מן הכלי וכו' מי אמרינן הא חזי אם ירצה יאספו, או דלמא הואיל ואין מצוה לאוספו הוי ליה הולך לאיבוד, יעוי"ש ביאור הדברים דמיירי שקבל הדם ומעט נשפך מן הכלי על הרצפה, והדם הנשפך ג"כ כשר, ורק מפני שאין מצוה לאוספו הרי"ז כאבוד, ומיבעי' אם נתפס בזה הנשפך מחשבה. - ולכאורה יש להבין מדוע לא הוי מצוה לאוספו כמו שמצוה לקבל כל הדם מן הצואר. - וכי מפני שנתקדש הדם אזלא מצוותי' - אדרבה יאספו ויעשה זריקה מהדם כולו שע"כ זהו הכוונה בהמצוה דקבלת הדם כולו. - ונראה דכיון דנשפך על הרצפה מהכלי הוי ליה דחוי מטעם נראה ונדחה, כמו שפריך הש"ס זבחים ל"ד וכמו שפירשו שם התוס'. - וזהו שכתבו התוס' הכא דליכא מצוה לאוספו. - אבל עדיין קשה דלפי"ז מאי קא מבעי' אם מהני מחשבה פשיטא דלא מהני מחשבה בדחוין, ועוד דהלא המסקנא שם דלא הוי דחוי מטעם דכל שבידו לא הוי דחוי, וכתבו שם התוס' מפני שאיכא מצוה לאוספו ולא דמי לכיסוי הדם יעוי"ש, הרי מבואר להיפך דאיכא מצוה לאספו, ומטעם זה שפיר בעי הש"ס הכא אם מהני מחשבה. - אבל דברי התוס' תמוהין בזה שכתבו הכא דליכא מצוה לאספו. - והנה יש לומר דהתם מיירי שנשפך כל הדם כולו דודאי איכא מצוה לאספו, וממילא לא הוי דחוי ג"כ דזה בזה תליא, משא"כ הכא דמיירי שיש לו דם לזרוק ולא נצרך דם הנשפך לזריקה, וליכא מצוה לאספו. - וכן מפורש להדיא בתוס' זבחים י"ג ד"ה על מנת שמפרש סוגיא דהכא כן יעוי"ש. - ואפשר לומר אשר מטעם זה לא שייך הכא לומר דנפסל הדם שעל הרצפה מטעם דחוי, - דלא שייך ענין דחוי הכא כיון שיש דם די לקיים מצוה דזריקה, ושפיר מיבעי' אם נתפס בזה מחשבה דחוץ לזמנו

כח והנה תמוה טובא מדוע השמיט הרמב"ם להאי בעי דחישב לנשפכין. - ותמה בזה המל"מ בפרי"ג מפסוה"מ יעוי"ש. - ונראה לכאורה דעיקר הבעי' אם נתפס מחשבה בדבר שהולך לאבדון. - הנה מצאנו כזה לענין הפרשת תרומה בב"ק קט"ו ע"ב הרי שהי' טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי"ז תרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי, ואם אמר לא אמר כלום. - מבואר דלא נתפס מחשבה על דבר שהולך לאיבוד. - והנה ע"כ הסוגיא דבעי' זו סברה דלא דמי להתם דשאני התם דכיון דהולך לאיבוד הרי"ז כמפריש מדבר שאינו שלו, ולא נקרא הפרשה דתרומה, משא"כ הכא דלא שייך זה

כט אמנם מפורש יוצא ברמב"ם פרי"ד מפסוה"מ ה"ח דכתב להדיא דמחשבין על דבר העומד לאיבוד או העומד לישרף, ועי' בירושלמי פר"ה דפסחים ה"ג. - ולפלא על המל"מ שלא הביא דברי הרמב"ם דפרי"ד שם. - ואם התם מהניא מחשבה אעפ"י שעומד לאיבוד ודאי, - וגם אין בידו להציל. וביותר בהירושלמי פסחים שם דמיירי באמורין שאבדו, - ומ"מ נתפס מחשבה, - ומכש"כ הכא שעדיין בידו לאספו, פשיטא שנתפס מחשבה. - אבל יש לומר דסבר המל"מ דלא דמי נידון זה להא דמחשבין על האבוד, ומשום דהתם עכ"פ מצוה איכא. - ואעפ"י שעכשיו נאבד, אבל עכ"פ היתה בגדר מצוה דהיינו מצוה דהקרבה או הקטרה, - משא"כ הכא שאין מצוה לאספו, להכי משונה דין זה מהא דהירושלמי בהא דהקטרת אימורין ג"כ. - ולזה שפיר הקשה המל"מ מדוע השמיט הרמב"ם לבעי' זו. - והנה ראיתי אח"כ באור שמח שמציין לדברי הירושלמי דפר' תמיד נשחט להא דהמל"מ. - והלא לפי מה שביארנו אין זה שייכות לזה

ל ונראה דכיון דמחשב על הנשפכין למחר ע"כ הביאור שישפוך לאחר זריקה, דהזריקה תהי' היום ושפיכה למחר. - וכיון דקיי"ל דהזריקה דכוס אחד עושה את השני דחוי וכמו שפסק הרמב"ם בפר"ג