נזר הקודש - מעילה קיג

הרמב"ם והובא בחו"מ סימן ס' דאע"ג דאין אדם מקנה דבשלבל"ע אבל יכול אדם לשעבד עצמו לדשלבל"ע, וזהו כי השעבוד חל על גופו, וגופו ישנו בעולם, וזהו ענין נדר. - וזה הי' אצל יעקב אבינו, אבל כשאמר ליתן, ליתא בזה שום התחייבות על עצמו, ואין בזה משום נדר, ולא מהני בדבשלבל"ע - אפילו בהקדש וצדקה. - וזהו שכתב הרמב"ם יראה לי שדן כן מצד הסברא, וזהו ג"כ כוונת התוס' ב"ק שם שדנו בזה מצד הסברא לחודיא, ולפלא שלא נחתי התוס' להביא ראי' מיעקב אבינו

ג והנה הריב"ש הובא בקצה"ח סי' ר"ט אות א' ובסי' רע"ח אות י"ג, כתב בסימן שכ"ח דקודם מתן תורה מהני גם לדשלבל"ע. - ולזה המכירה דבכורה היתה כדין אעפ"י שהוא דשלבל"ע יעוי"ש. - אמנם לדבריו אין להביא ראי' מיעקב אבינו, כיון דקודם מתן תורה מהני גם דשלבל"ע להיות גם בקנין, ואפשר שמטעם זה לא נחתו התוס' להביא ראי' מיעקב אבינו. אבל הרמב"ם והראב"ד ע"כ לא סברי כהריב"ש. - אבל תקשה לפי"ז במה זכה יעקב אבינו בהבכורה. - ויש לכאורה לומר דעיקר הקנין הוא מטעם השבועה, אבל הלא קיי"ל דשבועה אינה עושה קנין כמבואר ברמ"א חו"מ סי' ר"ט ס"ד, רק צריך לקיים שבועתו כל זמן שהוא בחיים אבל אם מת אין כופין, אין הקנין כלום, יעוי"ש. - ואין זה ענין לזה שכתב המהריב"ל הובא במל"מ בפר"א ממכירה דהיכא דנשבע הוי כפריש שיקנה בכסף יעוי"ש, דשאני התם כיון דכסף הוי ג"כ קנין, ובעינן שטרא רק משום סמיכות דעת ובפריש שיקנה בכסף, ממילא הוי השבועה כפריש, אבל זה ודאי דהשבועה אינה עושה קנין, וא"כ במה זכה יעקב אבינו בהבכורה

ד והנה הקצה"ח בסי' רע"ח כתב דזכה יעקב מטעם דעשו סילק עצמו מן הבכורה שאמר ולמה זה לי בכורה, ומבאר שם דסילוק מהני בבכורה בין בחיי האב ובין לאחר מיתה דאב, מטעם דמתנה קרי' רחמנא יעוי"ש. - אבל יש לומר דכל זה דוקא להשיטה דסברי דסילוק מהני גם בדשלבל"ע וזהו שיטת המרדכי הובא ברמ"א חו"מ סי' ר"ט סע"ח. אבל הלא הרבה מן הראשונים סברי דלא מהני סילוק בדבר שלבד"ע אם הזכי' בזה הוא מדאורייתא, ועי' בזה בקצה"ח שם, והבואר הרבה מאחרונים. - אמנם נראה דאפילו להסוברים דלא מהני סילוק בדשלבל"ע, אבל בשבועה לכו"ע מהני דדוקא קנין לא הוי ע"י השבועה, דשבועה לאו קנין האו, ואיסור חזרה ע"י השבועה אין בכחה לעשות קינן כיון דאין בזה חלות הקנין, אבל בסילוק עצמו מהנכסים שיבואו לעולם, בהכוונה שיסלק עצמו מזה, והוא ישנו בעולם, ורק מצד אחר יש לומר דיכול לחזור כל זמן שלא בא לעולם, ועי' בנתנה"מ שם. - אמנם כשנשבע דאיכא איסור חזרה שפיר הוי סילוק מעליא, וזהו שאמר יעקב אבינו לעשו השבעה לי. - וזה מהני גם בדשלבל"ע

ה אבל דא עקא דהרי יכול לישאל על שבועתו כמבואר ברמ"א שם סימן ר"ט סע"ד. - אבל במכירה דהבכורה שנעשה השבועה ע"י חברו ומבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס"כ דכל שנשבע ע"ד חברו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו, וא"כ אם יעקב אינו מסכים להתיר השבועה אין מתירין לו

ו ובזה יש לבאר המד"ר שכתבנו בראש, והיינו שהביאור בזה שהי' יעקב אבינו מתירא שלא יעמוד עליו עשו, היינו שיהי' כופה אותו להסכים על ביטול השבועה להתירו ע"י שאלה לחכם, ולזה מצא עצמו מחויב לצאת מבאר שבע, והכוונה שבע לרמז בזה על דבר השבועה. - וממילא נתבטל הסילוק מהבכורה, ומאבד בזה גם הברכות, דהכוונה של יצחק לברך את הבכור, ובזה יתפרש הא דאיתא שם במד"ר מבאר שבע ר' ברכיה אומר מבארה של ברכות. - וזהו בלאחר שחידש ר"ה שיש אופן לבטל הבכורה מיעקב אבינו ממילא יש ביטול גם להברכות, ולכן היציאה מבאר שבע היתה הכרחית כמוש"נ

סימן ג'

א פ' ויצא ויקח מאבני המקום וגו', בגמ' חולין צ"א ע"ב פריך כתיב מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן אמר ר' יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשי, תנא וכולן נבלעו באחד. - ופירשו התוס' ד"ה כתיב ויקח את האבן, לפי פשוטו יש לפרש שלקח אבן אחת מאבני המקום עכ"ל. - ודברי התוס' תמוה טובא דהלא מה הועילו בזה שפשטי' דקרא משמע כן. ועוד דלדבריהם תקשה מדוע כתבה תורה מאבני ולא כתבה תורה ויקח אבן, מה לנו איזה מקום לקח, וע"כ דלדרשא בא. ועוד אם כוונתו ליישב מדוע כתבה תורה מאבני הי' להם להתחיל הדבור בפסוק ויקח מאבני, והם התחילו דבריהם על הפסוק ויקח את האבן, הלא דבר הוא

ב ונראה דהוקשה להתוס' היאך לקח יעקב האבן אשר שם מראשותיו לעשות מזבח הלא קיי"ל כל דבר שנעשה להדיוט אסור לגבוה כדאיתא במנחות כ"ב והטור בפירוש התורה הקשה בזה ותירץ דבמה שאני. - ודבריו תמוהין דהלא שם במנחות מבואר דגם בבמה בעינן חדתי. - והמנח"ח בקומץ למנחה הקשה בזה על הטור בצ"ע יעוי"ש

ג אמנם נראה דדוקא אם נעשה להדיוט ע"י מעשה אז נאסר לגבוה, אבל שימוש בלא מעשה לא נעשה איסור לגבוה, וביותר בדבר שאינו שלו פשיטא דבלא מעשה לית בה ממש, כמו שכתב הראב"ד בפר"ד מאי"מ ה"ו בנעבד דא"א אוסר דשא"ש רק בשעשה מעשה, ובספרנו נזר הקודש לתמורה דף נ"ד ע"ב דף הספר מבואר בזה שיטת הרמב"ם והראב"ד. - והנה גם בנידון זה דהשתמשות להדיוט ג"כ יש לומר דזה דוקא אם נעשה בזה מעשה דלהדיוט, וביותר בדבר שא"ש כמו הכא דאבנים דיעקב דהי' הפקר, ולא רצה יעקב לזכות בהן בכדי לישן עליהם, ואפילו לשיטת הרמב"ם דלא בעינן מעשה בנעבד, זהו משום דשאני נעבד שהוא ע"ז, אבל בהאי דינא דהשתמשות להדיוט פשיטא דבעינן מעשה תיקון שהוא להדיוט, ובלא מעשה לאו כלום הוא. - וכן מורה לשון התוספתא פר"ב דמגילה והובא ברמב"ם סופר"א מה' ביה"ח וז"ל, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין