נזר הקודש - מעילה קיב

מכח כש"כ, דאם בפר של עצמו יש מצוה עליו לעבוד עבודת הפר, א"כ כש"כ שיש חשיבות מצוה כשיעבוד בפר העלם של צבור מטעם יבוא זכאי ויכפר על החייב. ויש סמוכין לזה מסוגיא דמנחות ע"ד דמצריך קראי להכשיר שיקריב החוטא בעצמו יעוי"ש, וכיון שאמרה תורה בקרבן פר העלם דבר של עצמו שיש מצוה שהכהן המשיח יקריב אעפ"י שהוא עצמו החייב, והיינו מפני חשיבותו א"כ כש"כ בפר העלם דבר של צבור בודאי יש חשיבות לכהן המשיח להיות המצוה בתחילה שהוא עצמו יקריב הפר, ולהכי לא נחית הרמב"ם לכתוב בזה גם בלשון ויראה לי שכן גם הדין בפר העלם דבר של צבור

י גרסינן ביומא י"ב ומתקינין לו כהן אחר, פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר, אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו. - והקשו בתוסי"ש מדוע אין מחנכין אותו בשמן המשחה, ותירצו דמיירי בבית שני שלא היה שמן המשחה דהרי יאשיהו גנזו, יעוי"ש, וכן כתבו התוס' בנזיר נ"ז. - וקשה דהרי אפילו בזמן שהי' שמן המשחה אין לחנכו בזה מטעם דאין מושחין שני כהנים גדולים, וכדאיתא בספרא שאין מושחין שני כהנים גדולים כאחד, וע"כ מפרשים התוס' דדברי הספרא אמורים דדוקא בבת אחת אין מושחין, ומפרשין כאחד היינו בבת אחת. אמנם לפי מה שביארנו מהירושלמי מוכח דגם כשמתקינן כהן בערב יוהכ"פ ג"כ אין מושחין, והספרא שאמר כאחד אין הכוונה בבת אחת, אלא הכוונה שלא יהא שני כהנים גדולים נמשחין, וא"כ אתי שפיר הסוגיא דפריה במה מחנכין, והיינו דאין לחנכו בשמן המשחה משום שלא יהא שני כהנים גדולים נמשחין. יהא שני כהנים גדולים נמשחין

יא איברא דהקרבן אהרן מפרש דהכוונה הא דכאחד היינו ביום אחד יעוי"ש. - והיינו שמדייק הא דשנה התנא כאחד, אבל הלא לפי מה שביארנו בהירושלמי מוכח להדיא דאפילו לאחר זמן. - אח"כ ראיתי בתוספת העזרה שמביא להקר"א ומשיג מהירושלמי דמגילה פר"ק ה"י יעוי"ש, וזהו דברי הירושלמי יומא שכתבנו. - אמנם לא נחית שם דע"כ התוסי"ש ביומא י"ב ותוס' בנזיר מ"ז ע"כ מפרשים ג"כ בהתו"כ כהקר"א

יב אמנם הרמב"ם בפר"ד מכלה"מ הי"ד כתב אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת עכ"ל. וכתב מרן למקור להאי דינא בתו"כ פ' צו ומפיק לה מדכתיב אותו יעוי"ש. - והנה מדכתב סתם אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת ולא כתב אין מושחין, משמע מדבריו שמפרש התו"כ דלא הוי זה בדין משיחה רק הוא בדין המינוי. - עוד משמע מדכתב כאחת משמע שמפרש דהכוונה דוקא בפעם אחת אין ממנין, אבל למחר וליומא אוחרא ממנין, ועוד דע"כ מדמפרש דהכוונה לענין מינוי, א"כ ע"כ אין לפרש על לעולם דהרי חזינן דמתקינין כהן אחר בערב יוהכ"פ, א"כ הרי חזינן דממנין כהן אחר וכשיארע פסול בכהן גדול, וא"כ הדי איכא שני כהנים במינוי, וא"כ ע"כ מפרש הרמב"ם כאחד השנוי בתו"כ הכוונה כאחת

יג אמנם לפלא מדוע מפרש הרמב"ם התו"כ דלא כמו שמפרשים בירושלמי דהכוונה על המשיחה. יד ונראה דהנה איתא בהוריות י"ב ת"ר משיח יכול מלך ת"ל כהן אי כהן יכול מרובה בגדים ת"ל משיח יכול משוח מלחמה ת"ל והכהן המשיח שאינו משוח על גביו מאי משמע כדאמר רבא הירך המיומנת שבירך ה"נ המשיח המיומן שבמשיחים יעוי"ש. - וא"כ מוכח מזה דע"כ ליכא אלא כהן משיח אלא אחד דאם איכא שנים ליכא בזה המיומן שבמשיחים, וא"כ למה לי הא דכתבה תורה אותו, למעט שאין מושחין שנים, להכי מפרש הרמב"ם דאותו ממעט למינוי שאין ממנין שנים כאחת, וממילא יש בכלל זה נ"כ הא דאין מושחין כאחת, דהרי גם זה בכלל המינוי כמובן. - ואפשר ג"כ שזהו גם שיטת התוי"ש ביומא ותוס' בנזיר מ"ז שע"כ מפרשים ג"כ האי כאחד דהתו"כ שהכוונה כאחת, וכמוש"נ

סימן ב'

ויצא יעקב מבאר שבע וגו' ובמד"ר פ' ס"ח אות ח' ר"ה אמר מבארה של בכורה, אמר שלא יעמוד עלי עשו ויערער על הבכורה ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל את בכורתי ונמצאתי מאבד אותה שבועה שנא' (בראשית כ"ה) השבעה לי כיום, מבאר שבע ר' ברכי' אמר מבארה של ברכות וכו', ע"כ

א כתב הרמב"ם בפר"ו מערכין הל"א וז"ל יראה לי שאעפ"י שאין אדם מקדיש דשלבל"ע אם אמר הרי עלי להקדישו הרי"ז חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדישו הרי"ז עובר משום בל תאחר, ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. ושם בהלכה ל"ג כתב ראי' לדבר זה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרני לך ונאמר אשר נדרת לי נדר וכו', יעוי"ש, והראב"ד בהשגה כתב א"א ראי' מיעקב ראי' היא, יעוי"ש

ב והנה כסברא זו כתבו גם התוס' בב"ק ל"ו ע"ב דאמר ההוא גברא ניתבי' לעניים והדר אמר ניתבי' נהלי אמר רב יוסף כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן. - ופירש"י רב יוסף הוי גבאי, יעוי"ש. ומבואר דבלא יד עניים לא הי' מתחייב. - וע"כ כמו שכתבו התוס' דליכא בזה משום נדר מפני דהוי דשלבל"ע. - ומסקו שם ונהי שאם הי' אומר חוב זה לכשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר, אבל זה לא אמר כן אלא אמר תנהו לעניים ולא נדר, יעוי"ש, מבואר דגם התוס' נחתי לזה לדון כן מצד הסברא. וכן כתב הראב"ד בפרכ"ב מה' מכירה הט"ו וז"ל, ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים קנו עניים לדברי הרב, עכ"ל. - והביאור בזה בין כיוצא בזה הרי"ז חייב עצמו ויתן. - אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם לא קנו עניים לדברי הכל, עכ"ל. - והביאור בזה בין שאמר אתן לבין שאמר ינתן, היינו דכשאמר אתן התחייב עצמו בזה, וזהו חיוב גברא, ולא שייך בזה דשלבל"ע דהרי הגוף הוא בעולם ודמיא להא דכתב