נזר הקודש - מעילה קי

להכי אין עליו חשיבות כזה בכדי שנאמר עליו שאין לו ביטול

יד עוד נראה ועיקר לפי מה שכתב השיט"מ דלשיטה זו גם כן מדאורייתא אינו מחויב בפדיון, ומדאורייתא מניחו עד שירקב, יעוי"ש. - להכי יש לומר דבנתערב ברובא הרי"ז כאבוד וכנרקב. - ואין כאן שום ענין פדי' מן התורה, היינו שאינו נתפס בפדיון כיון שבנאבד נחשב. - ורק מפני שאמרו חכמים חיוב פדיון על מעות הראשונות כמו"ש השיט"מ שם, להכי מפני חיוב זה לא בטל מטעם דשיל"מ ומדרבנן, והיינו דהחיוב פדיי' מדרבנן על מעות הראשונות אין להניחו להיות נרקב, רק אמרו חכמים שיבואו לתכלית מעש"ש, וממילא כשנתערב לא בטל מטעם דשיל"מ, כמובן

א כתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה הי"ג וז"ל, המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל עכ"ל. ופשטות הדברים מורים דהחבירו היינו שקבל השקל עבור איזה צרכים שנתן עבור השקל ג"כ מעל, וזהו כמו שכתב הרמב"ם בה"ז וז"ל, אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו, ולא קשה דהלא תיכף בשהוציא יצא לחולין. - והיינו דמיירי שהוציא בזדון, וכמו שכתב שם הרמב"ם, ובאופן זה מיירי הכא ג"כ. - וזהו כוונת הכס"מ שכתב דאזדא רבינו לטעמי'

ב והנה כתב הכס"מ שמקורו של הרמב"ם הוא מהתוספתא דמעילה פר"א, והנה זה לשון התוספתא שם המפריש שקלו והוציאו הרי זה מעל, המפריש שקלו לחבירו הרי"ז מעל יעוי"ש. וכפי הנראה הפירוש בזה דשנה התנא דאין הבדל בין אם הוציא השקל שלו, לבין אם הוציא השקל ששקל לחבירו דגם כן מעל. - והנה לכאורה יש להבין מה משמיענו התנא בסיפא שהוציא השקל ששקל לחבירו איזה חידוש דין איכא בזה, דהלא סו"ס הוא שקל של הקדש

ג ונראה לפרש דהכוונה שנתן שקלו שלו ושילם להקדש לפטור את חבירו משקל, ובזה ג"כ מעל מטעם דנהנה מהקדש בזה שהחבירו יחזיק לו טובה בעבור זה, והרי"ז כדין נותן שקלו ממעות הקדש. - ודין זה מבואר במעילה י"ט ובתוספתא שקלים פר"א. - ומשמיע לנו התנא דלאו דוקא בשלקח שקל מהקדש ממש, אלא נם באופן זה ששקל שקלו שלו ונתן עבור חבירו שג"כ דינו כמו שלקח מהקדש ממש. אבל לפי"ז אין מזה מקור לדינו של הרמב"ם במה שכתב בין הוא בין חבירו מעל כיון שזה ליתא כלל בתוספתא זו

ד והנה בתוספתא דשקלים פר"א איתא המפריש שקלו והוציאו הרי"ז מעל, המוציא שקלו של חבירו הרי"ז מעל יעוי"ש. - והנה גם זה תמוה דמאי קמ"ל בסיפא, דפשיטא דכשם שהמפריש שקלו מעל כשהוציא, פשיטא שגם אחר המוציא מעל. - אבל דינו של הרמב"ם ליתא גם בתוספתא זו, וא"כ תמוה על מרן שכתב שהרמב"ם מקורו מהתוספתא אשר אין מזה שום הוכחה לדינו של הרמב"ם שכתב בין הוא ובין חבירו מעל. ולפי"ז מה שטען מרן על הראב"ד מה שכתב שזה טעות כיון שמבואר הדין בהתוספתא, הנה לפי מה שביארנו ליתא זה בתוספתא. ה וראיתי לחכם אחד שמפרש דמקורו של הרמב"ם מהא דהתוספתא דשקלים, ומפרש דהתוספתא מחדש הדין דגם בשהוציא אחד שקל של חבירו טרם נתנו להקדש דעדיין הוי ממונו לפטור בו את עצמו, והו"א דבשוגג אינו יוצא לחולין קמ"ל שהמוציא שקלו של חבירו נמי מעל. - ומפרש שזהו ג"כ כוונת הרמב"ם שכתב בין הוא בין חבירו היינו שהחבירו הוציא שקלו שלו עכת"ד. - והנה אם כי לכאורה יפה העיר, אבל נראה שע"כ לא הוי הפירוש בהתוספתא כמו שפירש, והיינו דאם נפרש דכוונת התוספתא באופן שנטל חבירו את שקלו והוציאו, דלפי"ז למה שנה התנא הא דהוציא, דהלא אם אחד נוטל מרשות שאינו שלו הנה בהוצאה שמרשות לרשות יש בו מעילה, כמו שכתבו התוס' בקדושין נ"ה, וא"כ מדוע מדייק התנא והוציא. - גם מה שכתב שכן מתפרשא התוספתא דמעילה ליתא כלל דהלא שם שנה התנא דבר חדש, ואין זה שייכות לדינא דהתוספתא דשקלים, כמו שכתבנו לעיל, וגם אין להעמיס בדברי הרמב"ם שכוונתו להתוספתא דשקלים, דע"כ אין לומר כן דהלא שם בתוספתא איתא דמעל חבירו לכשיוציא, ולשון הרמב"ם שכתב סתם בין הוא ובין חברו מעל, לא כתב הוצאה בחבירו, וע"כ מורה שכוונת הרמב"ם דחבירו היינו שקבל השקל מעל בקבלה זו, והרי זה ממש לזה שכתב הרמב"ם לעיל בה"ז, וזהו מפני שמפרש כוונת הש"ס דפריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו, דהכוונה דשניהם ימעלו, והיינו במזיד, וזהו ג"כ דינו הכא בהא דשקלים. - אמנם הראב"ד אינו מפרש כן בהסוגיא, ולכן השיג גם בהלכה זו, ואין לזה מקור מהתוספתא שכתב מרן וכמוש"נ

ו והנה התוספתא דשקלים תמוה טובא דמאי קמ"ל בהא דמוציא שקלו של אחר דמעל, דהלא פשיטא שהקדש הוא תיכף בהפרשתו. - ונראה דע"כ מיירי בשוגג, והיינו שהי' שוגג בשתים מלבד שלא ידע שהוא הקדש הנה לא ידע ג"כ שהוא של חבירו, וא"כ הו"א דאעפ"י שרבתה תורה לחיוב מעילה לחייב אף על מעשה שהוא בטעות, אבל יש לומר דכיון דחידוש הוא לחייב אדם על מעשה שוגג, וא"כ אין לך בו אלא חידושו, שהטעות הוא רק בזה שלא ידע שהוא הקדש. - אבל באופן שהיתה הטעות בשתים, והיינו שלא ידע שהוא של חבירו, הוי אמינא דבטעות כזה לא חייבה תורה, על זה משמיענו התנא דיש חיוב מעילה גם בהרבה טעיות כמו הכא

שיר מי שבורא הרים ויוצר רוח, שמש וירח וכל צבאם. המאירים בכל עבר ורוח, ולא ישנו את תפקידם לבלי לנטות לכל רוח. הסוערים מצפון ומים ומשמרתם נכון על כנם. כן נתן לנו את התורה, באזהרה בשמירת קדושתה. ושינוי רשות פוגמת. והנאת הדיוט מחללת. והמה כהררין התלוים בשערה, לבלי לנטנת הצדח, ושלא להוציא חוצה. כן אני נותן תהלה להבורא יתברך ויתעלה. שזיכני לעשות עטרה ונזר למסכת מעילה. בביאור הפשט והלכה, בדברי רבותינו זכרונם לברכה. דברי המצפה לראות במהרה, בית הבחירה בנוי לתלפיות.