נזר הקודש - מעילה קט

ומאי אולמי' חשיבות האיסור מחשיבות ההיתר, וכיון דאיכא רוב היתר שפיר יש כאן ביטול ברוב, ומן התורה ע"כ יש כאן ביטול ברובא

ו ואפשר לומר דסברת התוס' דאזלינן בתר האיכות, והיינו מפני החשיבות דהקדש, דוגמא לזה כמו דפליגי רבי יהודה ורבנן בהא דמב"מ דרבנן אזלי בתר האיכות כמבואר בר"ן נדרים נ"ב. - וה"נ סברי התוס' דהחשיבות דמטבע שהוא הקדש וחשיבותי' דידי' אילימא טובא

ז אבל נראה לומר כמו שכתבנו לעיל בסברת התוס' דעירובין דזהו ג"כ סברת הרמב"ם והוא דכיון דיש תקנה לברר האיסור ע"י חילול, להכי הרי"ז כאילו הוכר האיסור, וידוע דלא שייך ביטול באופן דהאיסור הוכר לפנינו. - ובספרנו נזר הקודש למנחות דף קי"א דף הספר ביארנו שזהו שיטת הרמב"ם, וזהו נם בדאורייתא

ח ויש לעיין בסוגיא דב"מ נ"ג דמעש"ש לא בטל באופן שיל"מ. - וקשה דבלא"ה לא שייך ביטול מטעם דכיון דיש לתקן ע"י פדיון הוי כהוכר האיסור, ולא נגרע ע"י התערובות. ולא שייך ביטול גם מן התורה, והוא מן הטעם הזה עצמו דכיון דאפשר בפדיון, הרי"ז כאילו אפשר לברר האיסור מתוך התערובות, והרי"ז כהוכר האיסור לפנינו. - ומדויק בזה לשון הרמב"ם בפר"ו ממעש"ש הי"ד וז"ל, פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום, או יפדה את המעשר, לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן במינן, הואיל והוא בירושלים הרי הנא כדשיל"מ עכ"ל. - ולכאורה דבריו תמוהין טובא בזה שמחלק בין אם התערובות בירושלים לחוצה לה, הלא דין אחד להם דאין כאן ביטול ברובא, ומדוע מחלקן הרמב"ם לשתי הלכות. - ועוד דמה הוסיף במה דהוי דשיל"מ בירושלים, כיון דגם בשנתערבו בחוץ לירושלים אינם בטלים והדין דמחייב להביא במקום

ט אמנם הביאור בזה דבשנתערבו המעש"ש בחולין חוץ לירושלים דהיינו בריחוק מקום אעפ"י שאין זה ענין לדשיל"מ מטעם טורח הדרך כמבואר בגמ', אמנם כיון דאפשר בפדיון, הנה דינם כאילו לא נתערבו כלל, וממילא יש חיוב הבאה עליהם כדין מעש"ש דעלמא. - ובזה כתב הרמב"ם, יאכל הכל בטהרה במקום, - והיינו מצד הדין משום דאין כאן דין ביטול ברובא. - אבל בשנתערבו בירושלים, דבזה שייך תערובות מפני שאין פודין מעש"ש בירושלים, ובזה שפיר שייך ביטול. - אמנם כיון דהוי כדבר שיש לו מתירין, להכי לא בטל. - וזהו שכתב הרמב"ם לפיכך, לומר שבזה יובדל תערובות מעש"ש בירושלים דשייך בזה תורת ביטול מן התורה, ורק מטעם דשיל"מ לא בטל. - וכזה אתי שפיר שם בהט"ז

י ומצאתי און לי בספר קרית ספר להגאון המבי"ט שכתב בהדיא בפר"ו ממעש"ש וז"ל, מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו או נתערבו, אע"ג דרובא חולין ואזלינן בתר רובא מדאורייתא אפילו הכי נראה דצריך לחלל מן התורה כיון דאית בהו פדיון כל היכא דהוו, דבמידי דאיסורא דלית בהו חילול אמרינן דבטל מדאורייתא, אבל הכא כיון דאפשר בחילול לא בטל וצריך לחללן מן התורה כדאמרן, עכ"ל, ויען שהספר קרית ספר מבאר תמיד דעת הרמב"ם ע"כ צ"ל שלמד זה מדברי הרמב"ם, לכן נראה שע"כ למד דברי הרמב"ם מדיוק לשונו בהלכה זו. וכמו שכתבנו

יא ויש להעיר דלפי"ז מדוע הקשו דליבטל ברובא פרוטה דהקדש, דהתם נ"כ כיון דשייך חילול הרי"ז כאילו לא נתערב כלל. - אמנם בזה נראה לפי מה שהסתפקתי היאך הדין בהקדש מטבע אם נם המטבע בעצמותה קדושה, ונפק"מ לענין שארי הנאות מלבד השיווי כגון לסתום פי צלוחית וכדומה. - ולדעתי נראה דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' בהא דהקדש מפקיע מידי שעבוד, דרש"י פירש דרק קונמות מפקיע מידי שעבוד, ולא הקדש דמים, ולדעתי ביאור שיטת רש"י דהקדש דמים הוא רק על השיווי, ולא על העצם, ואם אמרינן דקדושת דמים מפקיע נ"כ מידי שעבוד, ע"כ משום דגם העצם הוא קודש, והרי"ז כמו קונמות בקדושת חפצא, ובשיטה זו היא שיטת התוס' דמעילה. - ובזה שפיר שייך ביטול, היינו ביטול איסור דהמטבע היינו העצמותה שלה, וזה נתבטל גם קודם החילול, וממילא שייך ביטול למטבע של הקדש

יב ובמה שביארנו יש לומר דשייך ביטול לפירות מטעם דנתבטלה מצות אכילה, דבזה לא שייך ביטול, דכיון דע"י פדיון תשוב המצות אכילה גם כן, לכן הרי היא כמאן דאיתא בעין גם בתערובות. והיינו דע"כ המצוה זו עצמה שעל הפירות תשוב על הפדיון, משא"כ במטבע דלא שייך דהאיסור של המטבע הנתערבה תשוב על המטבע הבאה במקומה, כמובן, וראי' לדברינו מדברי הרמב"ם שכתב פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה, וביארנו שזהו מן התורה, והיינו דלא שייך הכא ביטול, והיינו דלא נתבטל נם ממצות אכילה, וכמוש"נ

יג והנה לפי"ז תמוה טובא הא דקאמרה הסוגיא דלא בטל מטעם דשיל"מ. - נראה דכיון דמיירי במעש"ש שאין בו שו"פ, ואינו בר פדיון, להכי שייך בזה ביטול ברובא אם לא מטעם דשיל"מ, והוא רק מדרבנן. - והיינו דסבר הרמב"ם דכל עיקר הפדיון על מעות הראשונות דינא דחזקי' לא הוי אלא מדרבנן, ומדאורייתא לאו בר פדיון הוא. - וכן מבואר בשיט"מ בשם הריטב"א דעיקר דינא דחזקי' הוא דרבנן, יעוי"ש. ואפשר שכן דעת הרמב"ם ג"כ. - איברא דיש פוסקים דסברי דדינא דחזקי' הוא דאורייתא. - וכן יש להוכיח גם מדברי רש"י דפירש בגמ' בהא אמרינן דאורייתא ודרבנן שהוא מטעם ביטול ברוב, וע"כ מפרשים הא דממעטין ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעש"ש שאין בו שו"פ, היינו שאין צריך פדיון, אבל כשפודהו הוי על מה"ר הוי פדיון גמור מן התורה. - אמנם ע"כ כל זה כשהוא בעין, אבל כשנתערב ברובא לא שייך לומר דאין כאן ביטול מטעם דהוי כהוכר האיסור, והיינו דכיון דלא הוי בר פדיון כשהוא בפני עצמו, ורק נתפס על ידי מעות הראשונות דגם כן בתערובות הוא, ואין לו הכרה בפני עצמו, רק נטפל הוא במעות הראשונות,