נזר הקודש - מעילה קו

ליתא דבאופן שזה הנהגה הוא בר חיי חיובא פשיטא שיש לדון עליו יותר מעל השליח שהוא רק אמר ליהנות, והשני הוא בעל ההנאה, וזהו שמספקא להו לבעלי התוס'. - ועוד דאישתמיט להגאון בעל נו"ב דברי הרא"ה בשיט"מ שכתבנו לעיל דע"כ מפרש הסוגיא דכתובות דאמרינן בדין מעילה זה נהנה וזה מתחייב, וכפי מה שכתבנו מבואר שכן הוא גם דעת הרמב"ם

לג ובביאור שיטת הרמב"ם שפסק דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן במעילה. - נראה דסבר הרמב"ם דזה תליא אם אכילת איסור נקרא נהנה. - דהנה מבואר במשנה בכורות פר"ה המוכר לחבירו דבר שהוא טריפה יחזיר להם הדמים, ומבואר בחו"מ סי' רל"ד וכן כל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התורה, עוד שם בסעיף ד' כל איסורה"נ בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל. - וכתב הסמ"ע סק"ד שני מעמים אחד משום קנס, ועוד דאין אכילת האוכל מחשב לו הנאה, ואדרבה צער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתו אף שהי' שוגג יעוי"ש. - והנה נראה שדעת הרמב"ם כטעם השני, והוא מהא דפסק בפר"א דברכות הי"ט כל האוכל דבר האסור בין בזדון ובין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. - וע"כ הטעם בזה משום דלא הוי אכילה זו הנאה, אלא אדרבה צער הוא לו. - והראב"ד השיג עליו וכתב דרק מברכת הזימון פטור מטעם דלא חשיבה קביעות, אבל הכס"מ מראה מקור לדברי הרמב"ם מהירושלמי בפר"ק דחלה ופר"ב דפסחים דאיתא להדיא מצה גזולה אסור לברך עליה, וגם מביא תוספתא דדמאי דין מברכין על שום אכילה דאיסור יעוי"ש. מבואר מזה דסבר הרמב"ם דאכילת איסור לא נחשב אכילה מטעם חסרון הנאה. - איברא דיש להעיר ממה שפסק בפרי"ב מטו"נ הי"ב דאכילת ערלה וכלאים הוי חזקה יעוי"ש. - אבל כמובן יש לחלק. - והנה יוצא מזה דלשיטת הרמב"ם אכילת איסור חסר ההנאה היוצאה מהאכילה

לד והנה לפי"ז באוכל הקדש היאך יתחייב על האכילה כיון דלא מצינו בהקדש אלא חיוב הנאה, אבל לא אכילה. - וכתבנו לעיל מזה שהגאון מרן רע"א ז"ל הקשה בזה בחידושיו לפסחים מערכה חמשית, וכתב שדין מחודש במעילה דיתחייב על האכילה מטעם אכילה אף שהוא בלא הנאה, והביאור בזה דחייב על מעשה האכילה, משום דבאכילה דתרומה ג"כ החיוב על מעשה האכילה בלא ההנאה יעוי"ש. - והנה לפי"ז תצא דין מחודש דליתא דין שליחות במעשה האכילה, והיינו דדין שליחות הנלמד במעילה מתרומה ליתא באכילה דתרומה רק בדבר חיצוני, וזהו בהרמת התרומה שהוא רק במעשה בפועל יוצא מהשליחות, אבל בדבר האכילה ליתא בשליחות, וא"כ גם במעילה ליתא בשליחות, ועוד דלא נלמד מתרומה אלא לענין החלות כמו הא דהרמת התרומה משא"כ לענין אכילה דליתא בזה שום חלות (ואפשר שגם התוס' בקדושין סברי כן מדלא הסתפקו באומר לחבירו שיאכל דבר של הקדש, אלא הסתפקו על ההנאה מהקדש), ועוד דלא שייכה שליחות על אבילה כיון שהוא דבר שבגוף, דבזה בעינן שהגוף יעשה האכילה בפועל ממש, ואינו דומה להנאה שהוא פועל יוצא כמובן

לה והנה לפי"ז יש לפרש שיטת הרמב"ם לנכון, דהרמב"ם סובר דהסוגיא דכתובות ודמעילה סוברת דאכילת איסור שפיר נקרא נהנה, ומפרשים הא דאיתא בבכורות במשנה במוכר דבר שאסור מן התורה בטל מקח ומחזיר הדמים זהו משום קנס. - והסוגיא זו ע"כ סוברת דאכילת איסור שמה אכילה גם לענין ברכה משום דחשיבה הנאה, ממילא שייך מעילה על השליח משום דזה נהנה וזה מתחייב אחרינן, להכי אעפ"י שמצד הקנין אין לחייבו להשליח משום דגם בהדיוט באופן זה ליתא חלות הקנין. - אבל יתחייב מטעם השליחות לענין ההנאה כדלעיל.- אבל הרמב"ם דאזיל בשיטת הירושלמי והתוספתא דע"כ אכילת איסור לא שמה אכילה כלל מטעם חסרון הנאה, להכי סבר דאין בזה לחייבו להשליח לא מצד קנין, ולא מצד שליחות להנאה, וזהו שפסק דהשליח לא מעל. - כן נראה לנכון בס"ד

לו עוד יש לעיין בענין זה במה שכתב שם הרמב"ם בה"ב שכתב וז"ל, בד"א כשהיו החתיכות מקדשי בדה"ב אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה עכ"ל, ולכאורה קשה מדוע לא יתחייב השליח בנטילתן של האורחין, דהרי עיקר טעמו של הרמב"ם דלא שייך בזה שלד"ע שרבתה תורה במעילה הוא מטעם דיש בזה התערבות איסור אחר שהוא בשר עולה, דע"כ זה שייך דוקא באכילה, אבל לא בהגבהה, ומדוע לא יתחייב השליח תיכף בהנטילה להאורחים, עי' במל"מ שדחק בזה

לז ונראה דגם על הנטילה לא שייך שליחות דבאמת אית לן לומר בכל דבר הקדש שליתא בשליחות מטעם דהקדש הוי דבר שאינו שלו, ומה שייך לומר שעושה שליח לדבר שאינו שלו, ורק התורה חידשה דבמעילה יש לזה שליחות. - אבל ע"כ זה דוקא בדבר שיש בו מעילה, ושייך לדין מעילה, וזהו בקדשי בדה"ב, משא"כ בשר עולה שיש בזה גם איסור אחר מטעם איסור הקרבן, ובזה לא שייך שליחות. - לכן גם על ההגבהה דהיינו הנטילה ליתא בשליחות, כיון שיש בזה איסור אחר, ועל האיסור השני ליתא כל דין שליחות מלבד העבירה, וזהו דלא שייך שליחות על דבר שאינו שלו. - נמצא דכשעושה שליח על בשר עולה ליתן לאורחים יש בזה שני דברים, אחד מצד הקדושה, ואחד מצד האיסור. - והנה אעפ"י דשייך שליחות בזה שהוא מצד הקדושה, אבל אין בזה שליחות בדבר שהוא מצד האיסור, וממילא כשבטלה שליחות בדבר שהוא מצד האיסור, לכן נתבטלה לגמרי. - והא דליתא לשליחות שהוא מצד האיסור לא הוי דטעם מפני העבירה, אלא הטעם שהוא מפני שאינו שלו, ולא הוי בעלים על זה לעשות מינויי שליח. - ואעפ"י שע"כ הא דהוי עולה אינו שלו, הוא מצד הקדושה. - אבל ע"כ שתי קדושות יש כאן אחת מצד הקרבן שהוא קדושת הגוף, ואחד מצד שיווי בדמים, והשליחות דמעילה על השיווי דמים נאמרה, אבל על הקדושה העצמיות מצד הקרבן