נזר הקודש - מעילה קד

עליו, והא דלא חשיב טביחה דעל ידי אחר ומתחייב, משמע לי' להרב ז"ל בטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפילו אם טבחו על ידי קטן דלאו בר שליחות הוא מחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא למה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים, והא דחשיב לי' בגמ' שני כתובים היינו דלשתוק מיני' ונילף ממעילה דמדין שליחות בעלמא מחייב, וא"ת נימא דאיצטרך להיכא דטבחו על ידי שאינו בר שליחות ומחייב, יש לומר דלא אמרינן הכי דמעילה וטביחה הוי שני כתובים אלא לב"ש, דאילו לב"ה אית לי' שני כתובים בר מטביחה דהוי מעילה ושליחות יד (טביחה, כן צריך להיות הגירסא) לב"ש אפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות, ולהכי חשיב לי' שני כתובים עכ"ל המהרי"ט

כג והנה הקצה"ח בסי' רצ"ב הקשה במה שכתב המהרי"ט דאכתי איצטרך הא דטביחה לחייב אפילו באינו בר שליחות כגון בקטן, והקשה הא במעילה ג"כ חייב ע"י שליחות באינו בר שליחות וכדתנן הכא במעילה שילח ביד חש"ו אם עושין שליחותן בעה"ב מעל יעוי"ש. - אמנם לפי מה שכתבנו לעיל לא קשה כלל ולא נעלם מהגאון ז"ל המשנה. - והיינו דע"כ אין ללמוד מהא דמעילה דחיובה מטעם הוצאה והנאה, ואם חייב בשהוציאה ע"י חש"ו זהו מטעם החיוב מעילה שאין חיוב זה שייך רק גבי מעילה. - אבל אין זה שייכות להא דשליחות דהכוונה דפעולת השליח היא להמשלח לומר דגם בשליח שעושה עבירה נחשבת להמשלח להיות חייב עליה, וכיון דסבר הרמב"ם דבטביחה לא שייך הא דשליחות מטעם העבירה, וכל עיקר החיוב בטביחה הוא מטעם דנהנה ממעשה הטביחה, דהיינו הפועל יוצא מהטביחה, ולא מהטביחה בעצמותה, הנה זה אין ללמוד ממעילה, דשפיר אפשר לומר להיפך דללמוד ממעילה לשליחות לד"ע, והכוונה דלהיות בעינן שליח בר חיובא כדין שליחות דעלמא, והא דחייב במעילה גם ע"י חש"ו זהו מטעם דשאני מעילה שכל עיקר חיוב מעילה ע"י הוצאה והנאה בא, משא"כ בגנבה אפשר דהחיוב בא דוקא על מעשה הטביחה ממש. - אבל כיון שילפינן שליחות ממעילה, ולכן אם חיוב הטביחה על ידי שליח ממש, א"כ למה כתבה התורה לרבות שליחות בטביחה דהרי שפיר נלמד ממעילה והוי שני כתובים, ועל זה הקשה המהרי"ט דהרי יש לומר דטביחה מלמדנו דבהנאה לחודיא סני ולא בעינן בר שליחות. - ועל זה כתב דרק לב"ש הוי טביחה ומעילה שני כתובים והיינו דב"ש דלית להו שליחות יד ע"י שליח, ואם באנו ללמוד ממעילה הוי זה לימוד לכל התורה כולה דיש שלד"ע, לפי"ז ע"כ הוי טביחה ומעילה שני כתובים, ותצא מזה דלב"ש הוי טביחה מטעם שליחות דאל"כ הא איצטרך טביחה ללמדנו דסגי נם באינו בר שליחות, על זה כתב המהרי"ט דלב"ש בעינן בטביחה דוקא בר שליחות, ולב"ש ע"כ גם טביחה ומכירה לא הוי מטעם שליחות מפני שהוא דבר עבירה, ורק יש שליח לד"ע. - אבל לב"ה שפיר יש לומר דטביחה החיוב מפני שנהנה ממנו

כד ומה שהקשה הקצה"ח שם על המהרי"ט בזה שכתב דלב"ה בשליחות יד בעינן בר שליחות, והקשה מדוע ישונה הדין בשליחות יד יותר ממעילה שהוא ע"י הוצאה ושינוי רשות, וא"כ שליחות יד נ"כ דינא הכי וכמו כן מכירה מהני ע"י קטן כשדעת אחרת מקנה, יעוי"ש. וביותר כיון דלהרמב"ם שליחות יה הוא מטעם פשיעה, א"כ גם ע"י חש"ו הוי פשיעה, ואפשר עוד פשיעה גדולה. - אבל נראה שטעות סופר נזדקק בזה. - וע"כ הא דכתב המהרי"ט ולב"ש, הקצה"ח כתב ולב"ה, והיינו שחשב הקצה"ח כי טעות סופר במהרי"ט בזה שכתב ולב"ש כיון דבי"ש לית להו לגמרי שליחות בשליחות יד להכי כתב הקצה"ח ולב"ה. - אבל נראה כי צריך להיות לב"ש כמו שכתוב, ורק חסר שם במהרי"ט מילה אחת וטביחה, והיינו טביחה לבי"ש וכמו שכתבנו לעיל

כה ומה שכתב שם הקצה"ח ליישב דברי הסמ"ע שכתב אשלד"ע בשליחות יד עפ"י דברי הרמב"ם עפ"י דברי המהרי"ט הוא נכון כי החיוב בשליחות יד הוא מטעם פשיעה, וכל זה בשלא ידע השליח, אבל בידע השליח, השליח חייב, מטעם דלא מהני שלד"ע. - ופשיעה לא הוי כיון דיודע המשלח שלא ישמע לו מטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין

כו ומה שהקשה הקצה"ח על הסמ"ע כי היאך יתחייב השליח כיון דאינו שומר וחיוב דשליחות יד אינו אלא בשומר כמו"ש השיט"מ בפרק המפקיד עכת"ד. - נראה דכיון דאשלד"ע, והשליח השולח יד נעשה כשומר, והמשלח בזה הוי כשומר שמסר לשומר, כיון שמסר לבר חיובא ובר דעת, ובשומר שמסר לשומר לא נחשב לפשיעה כמו"ש התוס' ב"מ ל"ז יעוי"ש, וחיוב שמירה עתה על השני על השליח הזה, וזהו כי אסור הוא לשלוח יד, ואדרבה עוד חיוב שמירה עליו, וכששלח יד חייב

כו כתב הרמב"ם בפר"ז מה' מעילה ה"א וז"ל, אמר לשלוחו תן לאורחין חתיכה חתיכה של בשר, הלך השליח ואמר להן טולו שתים שתים בעל הבית מעל שהרי נעשה דברו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעה"ב ולא עקר השליחות, אבל אם אמר להם השליח טולו שתים שתים מדעתו שניהן מעלו, נטלו האורחים שלש שלש אף האורחין מעלו מפני שכל אחד מהן עשה שליחות חבירו והוסיף מדעתו, נמצא חבירו חייב לפי שנעשו דבריו ולא נעקרה השליחות, והוא חייב על זה שהוסיף מדעתו עכ"ל. - והנה מסוף דבריו שכתב דכל מה שהוסיף מדעתו חייב, א"כ למה בדין הראשון שאמר בעה"ב חתיכה חתיכה והשליח אמר שתים שתים דהבעה"ב מעל והשליח פטור, וקשה מדוע פטור מההוספה שהוסיף מדעתו, ועי' בכס"מ שעמד בזה יעוי"ש. - וביותר תמוה דהלא מפורש במשנה בדין זה דכולם מעלו, וע"כ גם השליח בכלל. - וכן יש לדייק מהסוגיא דפריך שם ש"מ מוסיף על שליחותו הוי שליח, משמע מזה דאם אמרינן דמוסיף הוי שפיר מעל גם השליח על ההוספה שהוסיף, וכיון דפסק הרמב"ם