נזר הקודש - חולין צט

נבלה ממש, וא"כ מה מוסיף הא דנבלה לאחר שמתה כיון דהיא נבלה מקודם

ובזה יש לבאר הא דאמר ר' שמעון האוכל נבלה ביוהכ"פ פטור משום דלא חל איסור יוהכ"פ על איסור נבלה, ומדוע לא אמר טריפה, דהרי לר' שמעון דסבר אין איסור חל על איסור לא חל איסור טריפה מחיים מטעם איסור אבר מן החי ואיסור דאינה זבוחה. ויצוייר דאם שחט את הטריפה ביוהכ"פ דבזה מסולק איסור אבמה"ח ואיסור אינה זבוחה ועכשיו חל איסור טריפה ואיסור יוהכ"פ בבת אחת וכמו"ש התוס' הכא, ואפילו לר' שמעון דסבר דשחיטת טריפה הוי שחיטה שאינה ראויה ולא שמה שחיטה, אבל כיון דע"כ מודה ר' שמעון דשחיטתה מטהרת את הטריפה מטומאת נבלה כדאיתא לקמן ע"ה ע"ב, וא"כ השחיטה מסלקת איסור דאינה זבוחה, וא"כ איסור טריפה ואיסור יוהכ"פ בא בבת אחת, ולהכי אמר ר' שמעון האוכל נבלה דאז לא חל יוהכ"פ על איסור אינה זבוחה

אבל לשיטת רש"י דמפרש משום אבר מן החי שפיר הקשו התוס' דלאחר שמסולק איסור אמה"ח, וא"כ איסור נבלה ואיסור יוהכ"פ בא בבת אחת ור' שמעון מודה באיסור בת אחת, וע"כ דשיטת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור כמו שכתב הרשב"א ביבמות ל', וא"כ ליכא הפסק מאיסור משום דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה עד שאין מקום לאיסור אחר לחול

והא דלא נחית רש"י לאיסור אינה זבוחה דהרי ע"כ מודה רש"י דאיכא בכל בעלי חיים הטעון שחיטה איסור אינו זבוחה, דהרי התורה אמרה דאסור לאכול שום בעל חי בלא שחיטה. נראה דסבר רש"י דכל עיקר הא דאמרה תורה תזבח ואכלת, זהו באופן שיש לקיים דין זביחה דהיינו מחיים, אבל לאחר מיתה דליתא בקיום זביחה, ממילא ליתא גם בהציווי של שחיטה, וממילא ליתא גם האיסור של אינה זבוחה, וסבר רש"י דרק בחיים של הבע"ח שייך איסור אינה זבוחה, ולמ"ד אין איסור חל על איסור אינו חל איסור אינה זבוחה גם בחיי הבעל חי מטעם איסור אבר מן החי ובשר מן החי, וממילא לר' שמעון דסבר אין איסור חל על איסור ליכא איסור שאינה זבוחה כלל. ולהכי פירש"י משום אבר מן החי, ואיסור יוהכ"פ אינו יכול לחול מטעם דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה שהוא בלא הפסק בינתים. ני

ע"ב ומה מחיים אתי איסור טריפה חייל אאיסור חלב לאחר מיתה מיבעיא. - וקשה הא אין מזהירין מן הדין, וא"כ לא יהיה לוקה משום נבלה כשאכל חלב מנבלה. ונראה לפי מה שפירש"י דכיון דאיסור מסוכנת אינו אלא מחמת קירוב מיתה נבלה גופה מיבעיא יעו"ש כוונת רש"י דאם מסוכנת אסורה היא גם כן שהיא נחשבת לנבלה מפני שחייה אינה חיים, וא"כ נבלה בכלל מסוכנת והרי זה בדמיון הא דאיתא בקדושין ד' ע"א אבל הכא חד גופא כי נפקא בנערות בבגרות מאי בעיא גביה, יעו"ש. ועי' בחדושי הר"ן מה שכתב בזה. אבל נראה שזהו כוונת רש"י כמו שכתבנו, דאם מסוכנת אסורה היינו שנחשבת לנבלה, וכמו שכתבנו לעיל שכן מוכח בהסוגיא

והנה קשה דגם לפי המסקנא דמסוכנת לא הוי טריפה האמורה בתורה וגם לא הוי נבלה האמורה בתורה. אבל אכתי יש לומר דמסוכנת מצד עצמה הוי איסור מצד עצמה בזה שאמרה תורה חיה אכול שאינה חיה לא תאכל, וכיון שמסוכנת אינה יכולה לחיות יש בזה אזהרה שאסורה באכילה. - ומצאתי בחדושי הר"ן שהקשה בזה וכתב דכיון דלקמן בריש אלו טריפות אטריפה מוקמינן לה, להכי לא מצינו לאסור מסוכנת, והיינו דדרשינן שאינה חיה לא תאכל היינו טריפה, ממילא אין לנו לאסור מסוכנת עכת"ד, יעו"ש

אבל קשה דזה ניחא למ"ד טריפה אינה חיה ומסתבר למידרש מזאת החיה למעט טריפה שאינה חיה יותר מלמעט מסוכנת מפני שטריפה חמורה יותר מפני שחסרה. אבל למ"ד טריפה חיה ואינו ממעט מזאת החיה טריפה לומר שאינה חיה, רק דריש שכוונת התורה שיש חיה שאסורה באכילה, והיינו טריפה שאעפ"י שחיה היא לא תאכל, וא"כ הלא איכא למידרש גם על מסוכנת ולומר שאינה חיה לא תאכל. ומסתברא למעט מסוכנת יותר מפני שטריפה חיה, ומסוכנת אינה חיה. ולפי"ז טריפה אסורה מהא דכתיב טרפה לא תאכל ומסוכנת אסורה מזאת החיה לומר דשאינה חיה לא תאכל, ולכן אעפ"י שמסוכנת אינה בכלל נבלה ואינה בכלל טריפה אבל אסורה מצד עצמה מפני שאינה חיה. ועוד נראה להעיר דגם למ"ד דדריש וזאת החיה למעט טריפה שאינה חיה, אכתי יש לשאול מדוע לא דריש למעט גם מסוכנת כיון שגם היא אינה חיה, ואעפ"י שיש סברא יותר למעט טריפה מטעם שחסרה, ומסוכנת לא חסרה, אבל הלא איכא סברא לאידך גיסא דטריפה אינה יכולה לחיות י"ב חודש, אבל יש לה זמן שהיא חיה, ומסוכנת אין לה חיות רק איזה רגעים, וממילא יש למעט שניהם מזאת החיה. וחזינן שכן סוברת הסוגיא הכא דפריך ממאי דאסירא, וקאמר הש"ס מהא דכתיב זאת החיה וגו', ולא קאמר הש"ס דתליא בפלוגתא דטריפה חיה. ומשמע שיש למעט מסוכנת מזאת החיה אליבא דכו"ע

ונראה דעיקר הא דמסוכנת דפריך הש"ס מנלן דשריא, היינו דאפשר דחיותא דמסוכנת לאו חיותא הוא וכמתה חשיבה ולא מהניא בה שחיטה מטעם, דלא מהניא שחיטה למתה, ודרשו מזאת החיה למעט מסוכנת לומר שאינה חיה, והיינו שחיות כזה אינו נחשב לחיות ונבלה ממש היא. ועל זה מוכיח הש"ס דע"כ לאו נבלה היא, וגם לא הוי טריפה, וממילא מוכח דחיות כזה נחשב לחיות גמור הא דחיי שעה שלה, וממילא אין לדרוש מזאת החיה למידרש לומר דחיות כזה לא נחשב לחיות, משום דא"כ הוי נבלה, וכיון שמבואר מכח הכתובים דלא הוי נבלה, וחיי שעה שלה הוי חיים גמורים, וממילא מהניא לה שחיטה ג"כ

וממילא אין לומר דכוונת התורה למעט גם חיות כזה שהוא רק חיי רגעים, והיינו משום דאם אמרינן דזהו כוונת התורה שאינה חיה דהיינו דחיי רגעים כזה לא נחשב לחיים א"כ הרי היא נבלה, וכיון דחזינן דע"כ לאו נבלה היא מכח הקראים המורים שזה לא הוי נבלה, א"כ הרי היא בחזקת בריאה ברגעים האלה, ואין לנו לדון על העתיד שעומדת למות כי הרי כל בעלי חיים עומדים למיתה, וזה לא נחשב לחסרון לגבי שחיטה, ומצד הדיני התורה אין הבדל בין העומד למות לאחר זמן מרובה לזמן מועט, ומזה הטעם גם בחיי אדם לפקוח נפש חששה תורה לחיי שעה כדאיתא ביומא פ"ה, וגבי מסוכנת החיי שעה שלה הוי חיים גמורים. כן נראה בביאור הענין

והנה והנה הרמב"ם בפר"ד ממ"א הי"א כתב בהיתר המסוכנת שלא אסרה תורה אלא כעין טריפת חית היער שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה עכ"ל. וקשה בהא דקאמר היינו טריפה היינו מסוכנת, והלא הא דטריפה היינו שיש בה מכה הממיתה בדמיון טריפת חית היער, וזה אינו ענין למסוכנת. - ואפשר לפרש דכוונת היינו טרפה היינו מסוכנת, לומר דכמו שאסרה תורה טריפה הבאה מכח מכה כמו טריפת חית היער, כן אסרה תורה מסוכנת מהא דכתיב זאת החיה לומר דשאינה חיה לא תאכל, ויש בזה מסוכנת. אמנם לפי המסקנא דאין למעט מסוכנת מזאת החיה, ממילא ליתא בזה איסור טריפות. ביאור הדברים דאם מסוכנת נכללת בהמיעוט דזאת החיה, ממילא יש שני מיני טריפות היינו טריפה הבאה מכח מכה השולטת באבר מן האברים, ויש בזה גם כן מסוכנת שהיא מטעם תשישות כח שג"כ דינה כמכה. אבל לפי המסקנא שאין מסוכנת במיעוט זאת החיה אין לנו אלא טריפות כזה שהיא כעין טריפת חית היער וכמוש"נ

והנה הטריפות דיתר אבר לכאורה אינו דומה למכה דחית היער, אמנם הרמב"ם לשיטתו שכתב דיתר דינו כחסר עי' בפר"ח משחיטה והרי זה כמכה דחית היער גם כן. וכמו שכתבו התוס' הכא בסוגיא ד"ה השתא וכי תימא איצטריך לטרפה דלא מחסרא כגון דיתיר, כיון דכל יתר כנטול דמי הא